אמה של הצעירה רצה אליה יחד עם בחור צעיר, שהתברר מאוחר יותר כי היה בעלה של הקורבן, כשהם חיוורים מפחד. אנשים רבים התקבצו סביב המכונית. שוטר התקרב כדי לבדוק את המעורבים ולנקוט בצעדים הנדרשים. לצד ההגה ישבה משותקת, צעירה בלונדינית שזוהתה מיד על ידי הסקרנים כזמרת יארה קורטסה.

הנפגעת הועברה מיד למלון שמול מקום התאונה. שם, רופא, שלמרבה המזל היה נוכח, טיפל בה, וקבע תחילה רק שבר בקרסול. עם זאת, רק בבית החולים ניתן יהיה לבדוק אם היו פגיעות פנימיות. היה זה ברור, שמצבה הרגשי של המטופלת אינו בטוב.

בעלה של הצעירה שנפגעה, חזר במהירות לרחוב כדי לדרוש הסברים מהנהג. אולם, כאשר התקרב, ראה שהגורמת לתאונה הייתה נערה חיוורת ומפוחדת שכבר הובלה על ידי שוטר לכיוון המלון. כעסו התפוגג כשראה את מבטה המיוסר והמיואש של הצעירה הבלונדינית. במבט ראשון היא נראתה לו מוכרת, והוא חשב: “איפה ראיתי את העיניים הירוקות הגדולות האלה?…”

בעוד שניהם מביטים זה בזה, הגיע האמבולנס. הנפגעת הונחה במהירות על אלונקה והועברה לבית החולים. בעלה, אלברטו פונטס, ליווה אותה ונכנס גם הוא לאמבולנס. אשתו הצעירה, סלינה אנדרדה פונטס, שכבה עם עיניים פקוחות למחצה. היא כבר התאוששה מההלם והייתה בהכרה. אחר כך, הביטה ממושכות בפני בעלה, ומלמלה:

“אל תעזוב אותי!”

“לעולם לא”, ענה אלברטו, בעודו מביט בחיבה בעיני אשתו…

סלינה התאוששה לאט. היא נזקקה ליותר משבוע כדי לצאת מאותו מצב רגשי. לא נצפו פגיעות פנימיות. עם זאת, ההחלמה תהיה ממושכת מעט בשל שבר בקרסול.

יארה קורטסה הגיעה לבקרה בבית החולים מדי יום ושתי הנערות הפכו לחברות. סלינה הכירה גם באשמתה בתאונה והבינה שהיא לא הייתה צריכה לחצות את השדרה מבלי להסתכל לצדדים תחילה.

יארה שרה ברדיו, בטלוויזיה והופיעה גם במלון המרכזי בקופקבנה. השיר החדש שלה נשמע בכל מקום ובטקסט שלו כמו גם בלחן שלו – היה משהו מרגש. התקליטים נמכרו באלפים. עם זאת, לא רק קולה המפורסם, אלא גם יופייה העדין והצלול היו מוערכים על ידי כולם. יארה חיה עם אמה בקומה העשירית של בניין בשדרות אטלנטיקה בריו דה ז’נירו, ברזיל.

אלברטו, סבל מאוד מהתאונה של אשתו הצעירה. אבל למרות זאת, הוא לא היה מסוגל לחוש טינה כלפי יארה קורטסה. להפך, הוא החל להתרגש לקראת הרגעים שבהם יוכל לראותה. בפעמים שזה לא קרה, הוא חש אי שקט. סלינה חשבה שהוא חש כך בגלל שהיא כלואה במיטה כבר זמן ממושך, אך לא ידעה שיארה הייתה האחראית לאי השקט הפתאומי של בעלה.

יארה קורטסה, באופן דומה, השתוקקה יותר ויותר מדי יום להיות בקרבת אלברטו. לראשונה בחייה היא חוותה את עוצמות הרגש של אהבה גדולה. עם זאת, אסור שסלינה ואלברטו יבחינו בזה, כי היא כבר גרמה לזוג סבל רב מדי. היא חשה שעליה לעזוב את ברזיל בקרוב, מכיוון שאלברטו כבר החל לחפש אותה בעקביות. גם כך הם עומדים לעזוב את ריו דה ז’נירו ולחזור לחווה שלהם בצפון המדינה. גם היא הייתה צריכה להתרחק והחליטה לקבל הזמנה להופיע בארגנטינה.

נוכח ההחלטה הפתאומית של יארה להיעדר, אמה הייתה המומה, בעיקר מכיוון שידעה שלא תוכל ללוות אותה בשל דלקת ורידים חריפה. יארה נשארה אדישה לכל הטיעונים של אמה. היא רצתה לעזוב. היא תשיר רק פעם אחת נוספת במלון, בערב הגאלה לכבוד דיפלומט זר, ואז תעזוב.

שלושה חודשים כבר חלפו מאז יום התאונה. כאשר יארה הודיעה שתיסע בקרוב לארגנטינה, אלברטו חווה תחושה מוזרה. סלינה, מצדה, הביעה גם היא את רצונה לעזוב את ריו, ואלברטו הסכים מיד. הם רצו רק להשתתף במסיבת הגאלה האחרונה שיארה תציג במלון, ואז לצאת למחרת לחווה שלהם בצפון.

סלינה, למעט כאבי ראש קלים, התאוששה לחלוטין והרגישה מאושרת בשל אהבתה לאלברטו.

היא לא הייתה מודעת לאהבה שהתפתחה בין בעלה ליארה.

בערב הגאלה, קהל בינלאומי גדול התכנס באולם החגיגות של המלון. מוארת בקפידה על ידי הזרקורים, הופיעה יארה לבושה בשמלה בצבע ורוד עדין. החצאית הרחבה והקלילה, רקומה בחוטי כסף, הדגישה את חן תנועותיה ונתנה את הרושם שהיא מרחפת על ענן עלי כותרת של ורדים. שיערה, בגוון בלונדיני בהיר, היה מעוטר בסיכה ורודה. עבור רוב הנוכחים, הזמרת נראתה כדמות מעולם אחר וטוב יותר. יארה שרה את השיר שנגע כל כך עמוק בלב כולם:

“אני חוצה מרחב וזמן כדי להישאר איתך לנצח.

אני חוצה יבשות וימים עד שניפגש, כדי להתאחד שוב!

נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך…”

שיר זה היה למעשה ביטוי לאהבתה העזה לאלברטו. כשהשיר הסתיים, שררה דממה מוחלטת למשך כמה שניות, ואז התפרצו באולם מחיאות כפיים רועמות.

סלינה ניגבה בחשאי את דמעותיה, כפי שעשו גם כמה מהמכרים שלה בשולחן. פניו של אלברטו היו חיוורות והביעו את הסבל שהשתולל בעולמו הפנימי. ברגע זה, הוא חש בתוכו את קשרי האהבה שקשרו אותו ליארה, שהיו מעבר לעולם הזה. כמו גלים רועשים, הוודאות הזו הציפה אותו. אגרופו נשאר קפוץ על השולחן, ומבטו נעוץ במקום שבו יארה עמדה זה עתה.

“נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך!” מילותיה הדהדו בייאוש בתוכו…

אלברטו קיבל אז החלטה. הוא היה חייב לראות אותה לבד, לפחות פעם אחת, לפני שייפרדו. הוא יתקשר ליארה מיד למחרת בבוקר כדי לקבוע פגישה. וכך היה.

למחרת אחר הצהריים, הוא הלך לביתה של יארה. אמה של הנערה קיבלה את פניו וקראה לבתה. יארה, מול המראה, הרגישה את לבה פועם. היא הייתה צריכה קודם להירגע, ואז לנסות לאזור אומץ להתקרב לאלברטו. באופן מכני היא משכה על גופה את שמלתה האפורה הבהירה והניחה את ידיה על לבה, שפעם במהירות… לבסוף, היא החליטה ללכת לסלון. כשהיא התקרבה, היא שמה לב שאלברטו צעד בחוסר מנוחה מצד לצד. אמה הלכה למטבח כדי להכין קפה.

כאשר יארה עצרה במפתן הדלת, אלברטו עצר גם כן, ובשקט הביע בעיניו את כל אהבתו ליארה. היא רצה לקראתו. אלברטו חיבק אותה והוביל אותה אל הדלת הפתוחה שהובילה למרפסת.

“יארה, יקירתי, הביטי על הים. כמו הגלים הפראיים והסוערים, כך פנימיותי. אנחנו שייכים זה לזו, אנחנו יחד, מאוחדים, ובכל זאת מולנו שובר גלים…”.

יארה הרימה את זרועותיה בתנוחה של כניעה, ואלברטו חיבק אותה כאילו לא רצה לשחרר אותה לעולם. ראשה של הנערה נח על חזהו, ודמעות זלגו על פניה.

“למרות הכול… היו פעם, בחיים אחרים, הבנה ואושר בינינו!… בשבילנו, לא תהיה פרידה, אלברטו! נשמותינו מאוחדות בחוזקה, אולם הפעם, איננו יכולים לממש זאת”.

“הלוואי שיכולתי להאמין בזה,” ענה אלברטו, מתבונן בפניה של אהובתו. “ארוכים וריקים יהיו ימיי כשתתרחקי ממני. למה הגורל איחד אותנו, רק כדי להפריד אותנו מיד אחר כך? למה? מה עלינו ללמוד מכך?!…”

בעוד שני האוהבים נשארו מחובקים, מביטים זה בזו, אמה של יארה חזרה לסלון, נושאת מגש קטן. במפתן הדלת היא עצרה, המומה.

“יארה? מחובקת עם גבר נשוי?” היא יכלה להבין עכשיו מדוע בתה רצתה לעזוב את הארץ, כמו בריחה. מבלי שהבחינו בה, היא נסוגה במהירות ומהחדר הסמוך קראה לבתה, מודיעה לה שהקפה מוכן, בכדי להתעמת עמה בשקט. יארה, מבוהלת, התרחקה מאלברטו והלכה לחדר לקבל את המגש מידי אמה, שאחר כך הצטרפה אליהם בסלון. היא אהבה את בתה בחום רב, אך לא תסכים שסלינה המסכנה תסבול עוד יותר.

אלברטו ביקש מיארה לשיר עוד פעם אחת את השיר “נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך!…” הוא יעזוב מיד אחר כך. יארה התיישבה ליד הפסנתר ושרה. לפני שהאקורד האחרון נעלם, אלברטו עזב את החדר. למחרת בבוקר, סלינה והוא עלו על המטוס שהוביל אותם לחווה שלהם בצפון-מזרח ברזיל.

חודשים חלפו. יארה עדיין הייתה בארגנטינה. אבל זו הייתה הופעתה האחרונה בארץ הארגנטינאית. היא תיסע אחר כך למרכז אמריקה, שם תמלא הופעות חדשות שנקבעו עבורה.

בלילה האחרון הזה בארגנטינה, היא לבשה את השמלה הוורודה ההיא רקומה בחוטי כסף, וקישטה את שערה בסיכות לבנות. כמו שקרה בכל מקום, הקהל התרגש עמוקות משיריה. במיוחד זה שהפך לשיר הוויתור שלה על אהבתה: “נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך!…” שיארה התבקשה בעקשנות לשיר שוב. גם הלילה היה כך.

מיד כשסיימה לשיר אותו בפעם השנייה, היא עזבה את האולם בריצה ועם פנים שטופות דמעות, חצתה את לובי המלון ופנתה לשביל אבנים שהוביל לנחל קטן. היא טיפסה לאט על גבעה, וכשהגיעה לפסגה, התיישבה ליד עץ אורן עתיק, נשענת על הגזע. היא כבר לא זכרה כמה זמן נשארה שם.

פתאום היא הרגישה כמה קר היה הלילה. היא עזבה את האולם בריצה, במצב של התרגשות גדולה, ועכשיו נבהלה להרגיש שגופה רועד מצמרמורת שלא יכולה הייתה להפסיק. לפתע, תחושה של חום החלה להתפשט בגופה, ונשמתה התנתקה ממנה.

כשמצאו אותה, אחרי חיפוש של מספר שעות, התברר שלא הייתה במצב פיזי שאיפשר לה לחזור בהליכה בכוחות עצמה והיא הועברה מיד למלון. למרות הטיפול המסור ביותר, לא ניתן היה להציל את חייה. היא נפטרה ימים ספורים לאחר מכן, מבלי לשוב לגמרי להכרה.

בעוד יארה נאבקה במוות במקום רחוק, אלברטו היה בחוותו בצפון-מזרח המדינה. יום אחד, לפנות ערב, הוא שכב בערסל במרפסת. הוא היה עייף ועיניו היו עצומות. מהסלון, מוזיקת רדיו עדינה הגיעה אליו. בדיוק באותו רגע נשמע השיר: “נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך!…” אלברטו שמע את השיר בעצב עמוק ונדמה היה לו שהוא רואה את יארה בעצמה לפניו. המאבק שניהל בתוכו במשך חודשים, עדיין לא נרגע.

שאלות רבות צצו באותו רגע מתוכו:

“…למה דרכי החיים והאהבה כל כך מוזרות? אנשים נפגשים, סובלים ונפרדים… איפה האמת והצדק בכל הדברים הבלתי מוסברים האלה? איפה?!…” מחשבתו פנתה אז בחיבה לאשתו, סלינה הנאמנה: “איך בכלל אוכל לנטוש אותה?”

אלברטו הרגיש מוטרד ועצוב, עד ששאלה אחרת עלתה בראשו: “האם לא מגיע לה לדעת שהיא בונה את אושרה על חשבון סבלו של אחר?…” הוא נשאר שוכב, שקוע במחשבות אלה, כשעוזרת הבית הזקנה שלו התקרבה אליו. היא החזיקה בידיה כוס מי קוקוס. מודאגת, היא הסתובבה וחזרה בריצה למטבח, שם ראתה את גבירתה.

“לאדון יש אורחת. אישה בשמלת נשף נמצאת שם ביחד אתו. היא נראית כמו ענן ורוד בשמי בוקר, האם את יודעת?” סלינה מיהרה למרפסת אך לא ראתה בחוץ דבר, מלבד בעלה השוכב בערסל. היא הביטה בו ארוכות… אלברטו נראה חולם. מפניו קרנה שמחה… או שמא הבעת האושר הזו הייתה השתקפות של השמש השוקעת?…

לרגעים נוספים סלינה הביטה בהיסוס בסימפוניה הזו של אור וצבע; אחר כך, בעודה מתקרבת לבעלה, נגעה קלות בכתפו ואמרה לו: “בנדיטה טוענת שראתה כאן במרפסת אישה בשמלת נשף. מי יודע מה עוד הזקנה הזו רואה ממה שמתרחש פה בבית!” היה ידוע שלפעמים הופיעו בפניה אנשים שכבר נפטרו.

בחוסר עניין, אלברטו הביט באשתו. הוא קם, הסתכל סביב וענה:

“אני לא רואה שום אישה בשמלת נשף”.

“גם אני לא,” אמרה סלינה, שהתרחקה, צוחקת.

במשך זמן מה אלברטו עוד נשאר שם עומד, מהרהר. אחר כך חיפש את המטפלת הזקנה ואחז בזרועותיה: “מה ראית, בנדיטה?”

“אל תהיה כל כך מבוהל. אין צורך לתפוס אותי כל כך חזק, אלברטיניו. אני אגיד לך בדיוק מה ראיתי”, אך קודם לכן שחררה את עצמה ממנו. “הופיעה כאן בחורה בתוך ענן קטן ורוד כמו בשמי בוקר –  ועמדה ליד הערסל. הכול בה נצץ, אדוני הצעיר! השיער שלה היה כל כך לבן, כל כך לבן, כמו קש יבש של תירס…”.

אלברטו, חיוור, נפל על כיסא, עיניו נעוצות במטפלת שלו. היא הייתה כבר שלושים וחמש שנה במשפחה וגידלה אותו ואת אחיו. כמה וכמה פעמים כבר סיפרה הזקנה סיפורים על נפטרים. האם קרה משהו ליארה? כי בנדיטה תיארה את ההופעה בצורה כזו, שיכלה להיות רק יארה בשמלתה הוורודה.

לפתע, הוא קם. נדמה היה לו ששמע שוב את המנגינה המלודית…

מבולבל, הוא נשען על עמוד במרפסת והביט בשדות הרחבים והפליג במחשבותיו… כשלבסוף חזר לסלון, הוא שמע ברדיו את קולו של הקריין מודיע שהזמרת המפורסמת יארה קורטסה נפטרה בארגנטינה!

דקות ספורות לפני מותה, יארה התעוררה ממצב חוסר ההכרה שלה. ועם מבט שנראה כאילו היא רואה מרחקים רחוקים, אמרה בקול חלש: “איזה אור! עלינו לחפש את אור האמת!… כולנו…”

האחות רכנה מעל הנערה. מבלי לדעת מה אומרות המילים האלה, היא חשבה שהיא רוצה לשמוע את השיר האהוב עליה: “נשמתי מחפשת אותך, נשמתי קוראת לך!…” לכן היא ניגשה מיד לפטיפון והניחה את התקליט…

נראה היה כי המנגינה כאילו הגיעה להכרתה של הגוססת, כי על פניה הופיע חיוך מאושר. עוד פעם אחת היא הביטה סביב, כאילו מחפשת את הבהירות של האור ההוא שראתה… ואז הטתה את ראשה הצידה ונפטרה.

סיפור זה לקוח מספרה של רוזליס פון-זאס בשם “חוטי הגורל“, אשר סופו מלמד אותנו שהסיום הסמלי, שבו יארה מופיעה לאלברטו ברגע מותה בשמלה הוורודה – אותה שמלה מהערב האחרון שראה אותה – מראה שהקשר ביניהם היה מעבר לפיזי. היה ביניהם קשר בין שתי נשמות, כזה הנמשך גם לאחר המוות.

משולש האהבה של יארה, אלברטו וסלינה ממחיש לנו שלעיתים קשרי אהבה מתממשים באופן אחר ממה שהיינו מצפים. מה שרבים תופסים כ-“סוף טוב”, לפעמים אינו נמצא בהלימה עם הצדק והאמת. איננו מכירים את מארג חוטי הקארמה של כל אחד, הקובעים את גורלו, בשל בחירותיו הקודמות, המחייבות אותו לקצור את אשר זרע בעבר. לעיתים יש קארמה קודמת שהנשמה מחויבת לסגור איתה מעגל, על מנת שחיבורים חדשים ועמוקים יוכלו להתממש.

בנוסף, הסיפור מלמד כי גם אם יש חיבור בין נשמות, הוא עדיין אינו חיבור רוחני! חיבור נשמתי עדיין שייך לרובד הרגשי, שהינו חומר – בעוד שחיבור רוחני הינו קשר הרבה יותר חזק ויציב, המקבל ברכה של הגנה והשגחה, על מנת שיוכל להתממש. לכן, לעיתים, מצבם הפנימי של שני אוהבים מחייב אותם לעשות את מסעם בנפרד ובאופן עצמאי, על מנת שיוכלו להגיע לרמת התפתחות המאפשרת להם להיות בהרמוניה זה עם זו – ובכך להגיע לחיבור רוחני ועמוק יותר, בפעם הבאה שיפגשו על פני האדמה.