איך פיתוי קטן מוביל לשרשרת של אירועים שמשכיחה לחלוטין את הקול הפנימי
מנדרה, ביתו של תבור, הייתה נערה יפה עם שיער אדמוני ועיניים ירוקות בהירות. היא הייתה מוכרת לרבים, בזכות סיפורים על חוויותיה בכפר שבו גרה, שהיה מפורסם בזכות כדי החרס הצבעוניים והיפים שלו וגם בשל היותו תחנת מנוחה מרכזית לשיירות הסוחרים.
השינוי שהחל בפנימיותה של מנדרה, התחיל בחלום. לילה אחר לילה, היא נמשכה לגבעה ירוקה שעליה רקדה נערה אחרת. כשמנדרה ראתה את הרקדנית בפעם הראשונה, היא ממש הזדעזעה, כי הרקדנית בחלומה הסתובבה והתפתלה ללא רסן, מצד לצד, לבושה רק בחצאית קצרה אדומה עם פרנזים – ורצועה צרה על החזה.
מנדרה לא הכירה אף רקדנית שזזה והתלבשה כך, כיוון שכל כוהנות המקדשים שהכירה, שריקודן היה מוערך על ידי כולם – נעו בתנועות עדינות ושונות ממה שראתה בחלומה. במשך שבועות נשמתה של מנדרה נמשכה לאותו מרחב ריקודים, בהתחלה בחשש, אך ככל שהתבוננה ברקדנית, כך מנדרה התלהבה יותר. התנועות המסקרנות של הרקדנית יצרו רושם שלגופה כלל אין עצמות…
יום אחד, מנדרה החליטה לנסות בשקט את תנועות הריקוד ההוא.
היא הופתעה מהקלות והזריזות שבה רקדה, אולם השמלה הארוכה הפריעה לה והיא תפרה חצאית קצרה וקשרה רצועה על החזה. בביתה היא לא יכולה הייתה לרקוד, כי למרות שאביה והוריה המאמצים נסעו לדרום, עדיין נשארו איתה שתי עוזרות הבית. אולם מנדרה הכירה קרחת יער מבודדת ששם היא תוכל להתאמן.
בכל הזדמנות, כשהתאפשר לה, היא ברחה לקרחת היער ורקדה בצורה יותר ויותר משוחררת, לבושה בחצאית הקצרה שהכינה מחוטי גומא. אבל עדיין, משהו היה חסר ומנדרה לא הייתה מרוצה… היו חסרים לה החלילים שליוו את תנועותיה של אותה רקדנית מוזרה. בנוסף, חסרו לה גם זרועות חסונות, אשר בחלומה תמיד הושטו לעבר הרקדנית. מנדרה הבינה שיש לה תשוקה לרקוד בפני רבים ולהיות מוערצת על כל הסוחרים שמגיעים לכפר, אך היא חשה בושה על האפשרות לרקוד עירומה.
פתאום, הדרכת המצפון שלה נוצחה בידי קולות שהציגו הכול באור חדש. הרי במחשבה שנייה, מדוע עליה להתבייש בגופה העירום? האם גם הגוף הזה לא נברא על ידי האל העליון? והאם בני האדם לא מגיעים עירומים לעולם? זהו, מכאן כבר היה לה ברור לגמרי מה עליה לעשות!
במהרה, הביאו אליה מחשבותיה, לצד החלטתה הנחושה, גם את ההזדמנות.
יום אחד, סוחר מאחת השיירות שעברו בכפר, הציג בפניה את זפרן. מנדרה חשבה לעצמה: “הוא היה הרואה שגר בגבעה הסמוכה! הוא יוכל לעזור לי להבין בראייתו העל-חושית, את טיבם של הריקודים שראיתי!”
עוד באותו יום נפגשה עם הרואה. כשסיימה את תיאוריה, זפרן הביט בה זמן רב, בחן אותה ואת גופה. מצד אחד, היה ברור שכוונתה לרקוד באופן שתיארה, מול כולם, עומדת בניגוד לעקרונות המוסר של האמונה באל העליון – אשר היו ברורים לכולם. מצד שני, קול בתוכו גם טען שהנערה ראתה את הריקוד בסביבה האתרית, שאינה רחוקה כלל מהעולם הפיזי. ואם שם, גוף עירום אינו חטא וממשיך להופיע מולה ללא כל הפרעה, אז למה שיחטא בארץ?
סקרנותו של הרואה התעוררה. אבל לפני שיקבל החלטה, היה עליו לראות את אותו ריקוד...
מנדרה רקדה בפניו. אפילו בלבוש מלא, כבר היה לו ברור מדוע גופה העירום של נערה הרוקדת כך בפראות, חוטא נגד חוקי האור הבסיסיים ביותר. זפרן הרהר במשך ימים, אך לבסוף הדרכת המצפון שלו נוצחה בידי ההזדמנות הכלכלית שתהפוך במהרה את האזור – וגם אותו – לעשיר ומפורסם. הוא חשב לעצמו: “עם הזרים שעוברים פה לא יהיו קשיים, להפך! הם ישמחו להתרענן בגוף כל כך יפה שזז באופן מהפנט, ממש כמו ממתק לדרך! מחשבות אלה ילוו אותם כל הדרך הביתה והם ישמחו לשלם על המראה הזה, שוב ושוב…”. מכאן כבר היה לו ברור מה עליו לעשות: נשאר רק לטפל בהתנגדות של תושבי האזור ולהכין אותם למופע שכזה.
בינתיים, חבריה של מנדרה החלו לתהות מדוע היא לא מספרת יותר כלום. הם לא הבינו מדוע הנערה נעשתה כל כך שקטה, מכונסת בתוך עצמה ומידי פעם נעלמת להסתובב ביער… הם לא ידעו שחוויותיה של מנדרה מתרכזות כעת בטיולים ליליים דרך העולמות האתריים העדינים יותר, שאליהן יכולה הנשמה להיכנס. בחלומותיה היא למדה את כל צעדי הריקוד והתאמנה עליהן בקרחת היער שהכירה היטב.
מנדרה עדיין חששה, כי לא ידעה איך יקבלו זאת הוריה ואנשי הכפר, אולם היא דחתה בנחישות את כל הקולות המזהירים שדיברו בתוכה. “חוש הבושה, הוא זה שמגן עליכם, בני האדם!” זעקו לה הקולות, “את תמשכי אלייך סבל וטפילים, אם תשליכי מעלייך את ההגנה הזו!”… מנדרה סתמה את אוזניה כדי לא לשמוע יותר את קול מצפונה. תשוקתה לרקוד והציפייה שלה ממחיאות הכפיים ומהידיים שיושטו לעברה, הם התמונה היחידה שראתה כעת.
בינתיים, זפרן הרואה מצא את הדרך הנכונה לפעול. בשוק המקומי ובבתי המרזח, הוא החל לרמוז על המופע הקרב, אשר משך אליו סקרנים רבים, שהתחננו שיציג להם את הריקוד החדשני. כולם כבר שבעו מהסיפורים של מנדרה. במקום מילים, שתרקוד!
מנדרה שמעה את הציפייה של האנשים ממנה וממש התלהבה. זפרן כבר הכין מקום מחוץ לכפר ודאג לכך שכמה חלילנים ילוו את הריקוד בצורה הטובה ביותר. הוא חשב שעדיף שמנדרה תרקוד אחרי רדת החשכה, כדי שהצעירה תואר רק על ידי להבות המדורות שירקדו עימה יחדיו. הדבר היחיד שעדיין יכול היה לסכל את תוכניותיו הוא החשש שמנדרה הרגישה בגלל הוריה המאמצים, שטיפלו בה מאז מות אמה. בכל מקרה, שניהם היו רחוקים ואפשר היה להתחיל בחגיגה.
הלילה, בו רקדה מנדרה הגיע.
עיני המשתתפים בהקו, כאילו היו מוכי הלם. נראה שהצופים הרבים שהקיפו את מקום הריקוד הפכו פתאום אילמים. כן, רבות דובר על הריקוד החדשני, אך במציאות אף אחד לא תיאר לעצמו את מה שיוצג בפניהם.
כשמנדרה כבר נפלה לקרקע מותשת ועייפה – כולם המשיכו לשבת כאילו היו המומים, עוד מעכלים את הסיטואציה. לאחר מכן רבים מהסוחרים קפצו ממקומם ובצעקות פראיות רצו בזרועות פתוחות לעבר הצעירה, כל אחד קיווה להיות הראשון שייסייע ואולי בכך לקבל ממנה הדרן מיוחד. זפרן פעל מהר וכמה מעוזריו לקחו את מנדרה והובילו אותה לביתה בזריזות, בהכירם היטב את סמטאות הכפר ומוגנים על ידי חשכת הלילה.
קשה לתאר את מה שהריקוד הראשון של מנדרה שחרר בעולמם הפנימי של כל הנוכחים, אשר רשמיו הדהדו במהירות בכל האזור. תשוקות ותאוות נעולות, שהיו עד אז לא מוכרות – פרצו, והגיעו עד למריבות ואלימות בין בני זוג ובין משפחות. הומצאה אפילו מילה שמתארת מעשה שלא היה בעבר, בו גבר נכנס לטירוף דעתו ומכריח נערה לבצע עימו מעשים בניגוד לרצונה.
הריקוד של מנדרה הרשים עמוקות גם נערות צעירות אשר רצו ללמוד לרקוד ולכשף גברים בצורה כזו. עם הפרשנות של זפרן, שהגוף האנושי שנברא על ידי אלוהים לעולם לא יוכל לחטוא נגד רצונו, צמח ופרח פולחן המהלל את גוף האישה המקודש. כך, החלו להציב פסלים בחגיגות הריקודים ובאופן בלתי מורגש צמחה עבודת האלילים שהרחיקה יותר ויותר את עבודת האלוהים הפשוטה, הטהורה והמקורית.
אל המרחב האסטרלי הגדול, שבו הנשמה מטיילת במהלך שנת הלילה, הריקוד חסר הרסן החדיר אלמנט הרסני. חוסר הבושה, לצד התאווה לפרסום והכרה, שחררו אל עולם המחשבות, אותו חולקים יחד כל בני האדם, כוחות עצומים שבסופו של דבר דחפו לאט אבל בטוח, את משתתפיו לגורל טרגי: חורבן.
המופע שהציגה מנדרה התפשט כל כך למרחוק, כיוון שהריקוד נתן תוקף לפרשנות של זפרן על קדושתו של הגוף הנשי. דבר זה מצא מאמינים בכל מקום, כאילו רק חיכו להזדמנות – ואפילו עמים רחוקים יצרו פולחנים שהעכירו לאט את האמונה הטהורה.
ומנדרה? היא הספיקה לרקוד עוד ארבעה לילות, אבל רוב הצופים היו זרים שהושיטו לעברה זרועות תאוותניות. כשחזרה לביתה ביום הרביעי, אחרי הריקוד, אביה בא לקראתה. הוא שמע על המתרחש, ודאגה וחשש דחפו אותו לשוב מהר ככל האפשר. הוא עזב את השיירה שהמשיכה לאט בדרכה ורכב במהירות עם כמה מלווים, כשהוא מקדים אותם. כל הדרך, הופיעה לנגד עיניו תמונתה של ביתו הערומה, מסתובבת במעגלים. אולם המציאות עלתה על כל דמיון…
“ראיתי את ריקודך”, אמר תבור בקול כמעט בלתי מזוהה.
מנדרה, רועדת, נפלה לפני אביה. בפעם הראשונה בחייה הרגישה פחד ועימו גם את המשא המעיק של תחושת האשמה.
למה, למה לא צייתה לקולה הפנימי?
ולמה, למה לא שמעה לקולות האזהרה של עוזריה מהעולם האסטרלי, שדיברו אליה במחשבותיה?
רגע! מה בעצם עשתה רע? נכון, זפרן חשב בהתחלה שריקוד כזה הוא חטא בפני חוק האור… אבל, מאוחר יותר, כשבחן זאת שוב, הוא אמר אחרת!
“ראיתי את ריקודך, מנדרה. בשבילך אין יותר מקום בכפר. התכונני לעזוב”, תבור עמד לפניה, מביט בה בכאב. כעבור זמן קצר הם יצאו מהכפר. מנדרה הייתה מבוהלת. מה יהיה איתה? לאן תלך?
תבור רצה לקחת אותה להיפרד מחלקת הקבר של אבותיה, על מנת שהיא תוכל לבקש מחילה על מעשיה ולאחר מכן תוכל להמשיך בחייה במקום אחר, הרחק מאנשי הכפר שכבר לעולם לא יוכלו למחוק מראשם את ריקודה בעירום.
אולם כאשר ראתה שאביה לוקח אותה אל הדרך שהובילה לקבר אמה, מנדרה לקתה בהתקף חרדה עמוק. “הולכים עכשיו לקבור אותך חיה! את חייבת לברוח מכאן, עכשיו! הביטי צפונה אל שדה האבנים שבקצה השטחים המעובדים. רוצי, שם תהיי בטוחה!” הקולות בראשה דחפו אותה לברוח אל שברי הסלעים.
תבור הבחין בבריחתה, אך יד בלתי נראית עצרה אותו. “מאוחר מדי”, קול ההדרכה אמר בתוכו. הוא עמד במקומו והביט במנדרה שרצה כאחוזת-אימה. זמן רב עמק ושתק. אחר כך, כאילו מבקש סליחה, הרים את ידיו לשמים, ולאט החל בדרכו חזרה.
“איפה השארת אותה?!” שאל זפרן בבהלה, כשראה אותו חוזר לבד.
“איפה?” תבור הביט בעצב בפני הרואה המכווץ מפחד ואשמה, “קח את חבריך והחזר אותה. היא בשדה האבנים. היא ברחה לשם”.
“בשדה האבנים?” זפרן נבהל. הנחשים הקטנים והזריזים חיו שם.
השמש כבר הייתה גבוה בשמיים, כשזפרן ושני רועים הביאו את הנערה בחזרה. היא הייתה מתה, גופה נפוח וכחול משני פצעים ברגליה שנבעו מהכשת נחש קטלנית.
לאט, חזר השקט לכפר. אף נערה לא רצתה יותר ללמוד את הריקוד של מנדרה. כלפי חוץ, הכול היה כפי שהיה קודם לכן, אולם בשלב זה כבר לא ניתן היה להשמיד את זרעי המחשבות. במהרה, החשיבה השכלית החלה להצדיק באופן מופתי את רגשות התאווה, בכך שהצביעה על כך שכוחות הטבע דורשים פולחן זה – וכמה שיותר ממנו.
סיפור זה לקוח מתוך ספרה של רוזליס פון-זאס הנקרא “חוטי הגורל” (קישור), שבו היא מסבירה שמנדרה וזפרן אמנם חשו שהם עומדים לעשות משהו לא נכון, אך החשיבה השכלית של האינטלקט, אשר לובתה בתשוקת הרגשות – מנעו מהם לשמוע את האזהרות של קול רוחם. השניים מצאו סיבות לכוונותיהם, בשפע רב, שהצליחו להרחיק את הקול הפנימי, את האינטואיציה שהיא קול הרוח.
רוזליס, אשר ניחנה ביכולות לראות את המשך ההתרחשות בעולם שמעבר, מספרת כי הקארמה שיצרו השניים, הקשתה על שניהם למצוא את הדרך חזרה אל המישורים הרוחניים, גם לאחר התגלמויות ארציות רבות שהיו לאחר מכן. בכל גלגול מחדש, מוצעת לשניהם הדרך להתמודד עם חשיבתם השגויה ולבחור אחרת בכדי ליצור חוטי קארמה חדשים ומיטיבים – אולם גם קיומם הארצי האחרון, הסתיים ללא כל התקדמות רוחנית.
בסיפור זה ראינו את עקרון הפיתוי, אשר מוצג לנו כבר בסיפור אדם וחווה ומזהיר אותנו מפני הנטייה של בני האדם להתעלם מקול ההדרכה של רוחם, בגלל גאווה וחשיבות עצמית.
כדי להבין כל זאת לעומק, אנו מזמינים אתכם להצטרף ל-“תוכנית ההכשרה” של עלמא בית ספר לאנושות – אשר מרחיבה על המלכודות השונות המנתקות את בני האדם מקולות האזהרה של רוחם.
התוכנית מעמיקה בידע גבוה על פעילותם של חוקי הבריאה האוניברסליים, אשר החיים על פיהם מסייעים לרוח האנושית להשתחרר מקארמה שמכבידה עליה במסע חזרתה הביתה, אל מולדתה האמיתית שבממלכה הרוחנית.
#סיפורי_קארמה
סדרת סיפורים המפורסמת ברשתות החברתיות שלנו,
שחושפת את ההקשרים הרחבים של חוטי הגורל,
שאותם אנו נדרשים לראות – במיוחד בתקופה הזו.