מאמר זה לקוח מתוך שיעור 10 של LET MY SPIRIT GO! – הקורס הבסיסי בתוכנית הלימודים של בית הספר. מכיוון שזהו שיעור הנמצא קרוב לסוף הקורס, תיתקלו לאורך המאמר בהתייחסויות למושגים בסיסיים שנלמדו בשיעורים מוקדמים יותר. אם מה שאתם קוראים כאן מדבר אליכם, אנחנו מזמינים אתכם לצאת לדרך – כל שיעור נבנה על גבי השיעורים שקדמו לו, ויחד הם יוצרים את המסלול השלם לחיזוק התודעה הרוחנית. לשם כך, תוכלו ללחוץ על כפתור ההרשמה בתחתית העמוד.
***
זוגיות והורות, הן שתי חוויות אשר יכולות לתרום רבות להתפתחות רוחנית, כי הן מראות מאד קרובות לעולם הפנימי שלנו. כלומר, לאיפה באמת אנחנו עומדים ביחס שבין האינטלקט, הרגשות והרוח.
הסברנו זאת כבר בפתיחה לקורס:
"האנשים הקרובים אלינו, לא מפריעים להתפתחות הרוחנית שלנו אלא הם חלק ממנה ואף מסייעים לה!"
לכן, ילדים הם מורים נפלאים שבאים ללמד אותנו שיעור על האגו שלנו וגם על הקשבה פשוטה לאינטואיציה.
ישוע כבר אמר זאת לתלמידיו במשפט אחד: "הניחו לילדים לבוא אלי ואל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות השמיים."
אבל בעוד שאנשים חייבים לקחת קורס כדי לקבל רישיון נהיגה, אין שום קורס והכנה רוחנית לזוגיות ולהורות ולכן אנחנו רואים הרבה סבל, דווקא בתוך המשפחה.
שיעור מספר תשע, היה בגדר הכנה רוחנית לזוגיות ואילו השיעור היום מוקדש להכנה רוחנית להורות.
לשם כך, אנחנו קודם כל צריכים להשתחרר מהתפיסה השגויה, שהורות זה דבר שמגיע באופן "טבעי". זאת משום שרק החלק הביולוגי הינו טבעי, אבל כדי להיות הורה אשר יכול להורות את הדרך, נדרשת מודעות רוחנית והרבה מאוד אימון.
מודעות זאת יכולה למנוע טעויות הרות גורל בחינוך, אם אנחנו הורים לילדים קטנים, אבל היא גם נותנת בידינו כלים לתקן את הטעויות שעשינו עם ילדינו הבוגרים, משום שהיינו חסרי מודעות רוחנית.
בכוחה של מודעות זו, אף לסייע בידינו לתקן את הטעויות שעשו הורינו, ובכך לא רק ליצור תיקון וריפוי בחיינו, אלא גם לקטוע את העברת הדפוסים השגויים, מדור לדור.
הדיבר הראשון: הילדים שלנו, אינם שלנו
המשורר הלבנוני חליל ג'ובראן כתב בשירו "הילדים":
"יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם…"
לכן, להביא ילד לעולם, משמעו לתת הזדמנות לנשמה שהינה עצמאית, לגדול ולהתפתח דרכנו, אך היא לעולם לא תהיה שלנו.
באופן מעשי, הדיבר הזה תובע מאיתנו להשתחרר מתפיסת ההורות המסורתית הישנה, אשר עוסקת בבעלות ובשליטה, משום שהיא לא מכבדת את הילד כאדם עצמאי, שיש לו גורל משל עצמו.
עלינו לזכור שהילד שלנו, אינו "האני בקטן" של עצמנו! האינטלקט והרגשות שלנו לא יכולים להתגאות בו, כאילו שהוא חלק אינטגרלי מהאגו שלנו.
חז"ל לימדו ש"אין אדם לַמֵּד אלא ממקום שליבו חפץ" והציעו " לַחֲנוֹךְ לנער על פי דרכו", אבל הרבה מהחינוך היום – בבית וגם בבית הספר – אינו עוסק במה שליבו של הילד חפץ ובדרכו הייחודית, אלא במה שהאגו של ההורה והמורה חפצים בו.
כלומר, הרבה הורים שואפים שהילדים שלהם יצליחו במקום בו הם נכשלו, או שיצטיינו בתחום בו הם רק הגיעו להיות טובים ותו לא.
לכן, עלינו להסתכל, מתוך אומץ לב, על כל מה שחסר בנו ולהבין שאם אין לנו מודעות רוחנית, אנחנו עשויים לנצל את הילדים שלנו, כדי שימלאו את החסר הזה.
באופן מעשי, הדיבר הזה שולח אותנו כהורים, לטהר את האגו שלנו ולחנך קודם כל את עצמנו, להיות מי שאנחנו באנו להיות.
הדיבר השני: לא נולדנו במקרה להורים שלנו
הדיבר הזה מלמד אותנו, שאנחנו לא נולדנו במקרה להורים שלנו והילדים שלנו לא הגיעו אלינו במקרה.
אין שום מקריות בגלגול הנשמה והיא מתרחשת בהתאם לשני חוקים אשר מצויים בבריאה:
- חוק המשיכה בין המינים הדומים.
- חוק הפעולה ההדדית (הידוע גם בשמותיו האחרים, כחוק סיבה ותוצאה וחוק הקארמה).
במילים אחרות, הסיבה שנולדנו למשפחה מסוימת יכולה להיות, או משום שיש לנו תכונות דומות (חיוביות או שליליות), או שיש לנו סיפור משותף מחיים קודמים, שצריך להיפתר או להתפתח.
לכן, מה שחשוב הוא להפסיק להאשים את ההורים שלנו ולהרגיש שאנחנו קורבן של נסיבות ובמקום זאת לגלות את השיעור שבאנו ללמוד דרכם.
אם אתם רוצים להתחיל לגלות מדוע בחרתם את "המעבדה המשפחתית שלכם", אתם מוזמנים לעשות את התרגיל הבא:
קחו דף ונייר וחלקו אותו לשלושה טורים.
בטור הראשון כתבו את היתרונות והחסרונות שלכם, בטור השני את היתרונות והחסרונות של אימכם ובאחרון את זה של אביכם (אם יש לכם ילדים בוגרים, אתם יכולים להוסיף לכל אחד מהם טור נוסף של יתרונות וחסרונות).
לאחר שעשיתם זאת, אתם מוזמנים להצליב בין הרשימות השונות ולהתחיל לגלות מה היא עבודת התיקון שלכם ומה הם הכישרונות שבאתם לפתח.
ברגע שהשיעור אודות המשפחה נלמד, אנחנו חופשיים להמשיך בדרכנו.
אז גם נבין שהעבר של הילדות שלנו – שהפסיכולוגיה כל כך אוהבת לנתח ולתלות בו את כל הבעיות שלנו – הוא רק חלק קטן מהעבר של הרוח שלנו.
את העבר הזה – שהוא תוצאה של גלגולים על פני גלגולים – אנחנו נוכל לגלות ולתקן רק דרך התפתחות התודעה הרוחנית.
הדיבר הזה גם חשוב מאד לזוג שרוצה ומתכנן להביא ילד לעולם.
על פי חוקי הבריאה, ההורים יכולים להעביר בתורשה רק את התכונות הגנטיות של הגוף הפיזי, בעוד שהרוח המתעטפת בגוף הנשמה – אשר נכנסת אל הגוף הפיזי – הינה עצמאית לחלוטין.
זוג אשר נמצא בתדר גבוה של אהבת-אמת, חיבור רוחני והרמוניה, יכול למשוך אליו נשמה גבוהה. בעוד שחוסר מודעות למה שטומן בחובו האקט המיני – עליו כבר דיברנו בשיעור מספר תשע – יכול בהחלט להוביל לתוצאה הפוכה. כלומר, למשיכתה של נשמה בעייתית – "כבשה שחורה" – אל המשפחה.
הדיבר השלישי: חיבור יוצר תיקון
לפני גיל הבגרות המינית – שזהו למעשה הגיל שבו הנשמה פורצת את המעטה ואמורה להתחיל את דרכה העצמאית – ילדים בהחלט זקוקים לגבולות (כבר הסברנו זאת בשיעור מספר שלוש).
אי אפשר להגיד לילד קטן: "תאכל מה שבא לך, מתי שבא לך" (ואז הילד יאכל כל היום ממתקים וחטיפים) או: "לך לישון מתי שמתחשק לך" (והוא יישאר דבוק למסכים כל הלילה ויירדם לבסוף על הספה בסלון).
ילדים, גם זקוקים להדרכה ולתיקון במקרים שהם אינם מתנהגים כראוי. אולם הטעות שהורים רבים עושים – כשהם באים להציב גבולות, להדריך ולתקן – היא שמלכת הדרמה שלהם, נכנסת ללחץ לתקן במהירות את הטעות של הילד. אז, הם למעשה מתנתקים מן הנשמה של הילד, מנחיתים עליו בכעס פקודות ומעבירים לו את המסר, שאם הוא ירצה לזכות שוב באהבתם, עליו לציית מיד לדרישותיהם. במילים אחרות, המסר המועבר לילד הוא: "תתקן את דרכיך ורק אז תזכה שוב לתחושת חיבור."
לרוב התהליך הזה נעשה באופן לא מודע, אבל עבור ילד קטן – אשר זקוק לאהבה של הוריו כמו לחמצן – הדבר עשוי לגרום לחוויית נטישה ולנזקים אשר ילוו אותו למשך כל ימי חייו.
אז, הוא יהפוך לטיפוס שמרצה אחרים רק כדי לזכות באהבה, גם אם בפנימיותו הוא לא יהיה משוכנע, שהוא עושה את הדבר הנכון; או לטיפוס תוקפני, אשר מנסה למנוע מעצמו את כאב הנטישה שהוא חווה, באמצעות תוקפנות או הסתגרות.
שמירה על חיבור פנימי עם ילדינו – גם במקרים בהם הם אינם מתנהגים כראוי ומציבים בפנינו אתגרים לא פשוטים – חשובה במיוחד בגיל ההתבגרות.
בגיל הזה, הנשמה כבר החלה במסע העצמאי שלה ולכן ייתכן מאוד שאם ההורים יפעילו מניפולציה, כדי לתקן את ההתנהגות של ילדיהם המתבגרים בכך שיתנתקו מהם, המתבגרים לא יגיבו בכניעה – כמו ילדים קטנים – אלא להיפך, בהתמרדות ובהחרפת מעשיהם השגויים.
לכן עלינו לזכור תמיד, שהחיבור הוא זה אשר מאפשר בסופו של דבר את התיקון, בעוד שדרישה לתיקון כתנאי לחיבור, לא תשיג תוצאות מבורכות.
הדיבר הרביעי :עד לגיל הבגרות המינית, התפקיד העיקרי של ההורים הוא לשמור על בריאותו הגופנית ועולמו הפנימי של ילדם
הדיבר הראשון, כבר לימד אותנו שאסור לנו לתפוס את הילד שלנו כמישהו שאמור להגשים את השאיפות שלנו.
ילד אינו צעצוע, או רכוש, שההורה יכול להציג לראווה על מנת להתפאר במראהו, או להתגאות בהישגיו.
התפיסה השגויה וההרסנית הזאת, גורמת להורים רבים, להפעיל על ילדיהם הרכים, מכבש של לחצים כדי שיגיעו להישגים אינטלקטואליים (ואם זה לא מתאפשר, אז לוחצים עליהם להגיע לפחות להישגים בספורט או באומנות). זאת בעוד שחוקי הבריאה, מצווים על ההורים רק לשמור על בריאותו הגופנית ועל שלום עולמו הפנימי של ילדם, על מנת שיהוו קרקע בריאה לרוח העצמאית של הילד, אשר פורצת את מעטה ההגנה שלה, בזמן הבגרות המינית.
קרקע בריאה, היא בית שיש בו:
- הרמוניה בין ההורים ושאר בני המשפחה (מלחמות בין מלכות דרמה ושרי צבא הן משהו שמאוד מפחיד ילדים וכבר ראינו זאת בהקדמה לקורס)
- מזון בריא
- פעילות גופנית
- מגע אוהב
- שהייה רבה בטבע
- קשר עם חיות
- פעילות אומנותית
זכרו שחוקי הבריאה הם גם חוקי הטבע ו-"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג:1). וכפי שלא נכון לקטוף ולאכול פרי קודם הבשלתו, כך אסור לנו להאיץ את תהליך ההתפתחות הטבעית של ילדינו.
הדיבר החמישי: כפי שאנחנו רוצים לראות את ילדינו מאושרים, כך ילדינו רוצים לראות אותנו מאושרים
להיות אדם מאושר, זה הרבה יותר מאשר להיות אדם ששורד ומתפקד. לכן, כפי שאנחנו סובלים כאשר אנו רואים את ילדינו שורדים ומתפקדים אך לא מאושרים בהגשמת ייעודם, כך גם הם סובלים, כשהם רואים אותנו רק שורדים ומתפקדים, אך לא מאושרים בהגשמת ייעודנו.
הורה שחושב שלהקריב את חייו למען ילדיו הופך אותו להורה טוב – טועה, כי התנהלות מתוך תפיסה שגויה כזו, למעשה הופכת אותו לאדם ממורמר שמרגיש שהוא קורבן.
הילד שלו עשוי אז לחוש ממש אשמה על כך שהוא "גורם מפריע" ובגללו ההורה שלו לא מאושר. תפיסה זו – אשר עוברת לילד באופן אוטומטי – גם תהפוך אותו בעתיד, להורה שמרגיש שהילדים שלו הם עול, או שהוא יחליט לוותר מראש על חווית ההורות, כדי להיות מאושר.
לעומת זאת, אם הורה מונע מתפיסה אשר סוברת "שהורה טוב, הוא הורה שמפותח ברוחו", הילד שלו יחווה הורה מאושר ובבוא הזמן גם הוא יהפוך להורה כזה.
אריך פרום, בספרו "אומנות האהבה", תיאר זאת יפה כאשר עשה אבחנה בין רוב האימהות, אשר מסוגלות לספק לילידיהן חלב – שהוא סמל לצרכים הבסיסיים – לבין אימהות אשר מסוגלות להעניק דבש, שהוא סמל למתק החיים.
אולם, דבש יכולות להעניק רק אימהות אשר הן נשים מאושרות בפני עצמן ובכך השפעתן על האושר של ילדן אינה רק בזמן הילדות, אלא מלווה אותו למשך כל ימי חייו!
כי אמא טובה – היא אמא מאושרת!
לכן, אם אנחנו לא מאושרים בחיינו, אנחנו נשאיר לילדינו "חובות" כבדים. אותם הם ייאלצו "לשלם" במהלך כל חייהם, בצורה של סבל אישי רב; או שיצליחו "לפרוע" אותם בעבודה רוחנית מאומצת.
אולם אם אנחנו לוקחים אחריות על ההתפתחות הרוחנית שלנו, ששכרה הוא אושר שאינו תלוי בדבר – אנחנו נשאיר לילדינו "ירושות", אשר באופן טבעי יאפשרו להם לעלות על מסלול של חיים מאושרים.
אך בנקודה זאת, חשוב לעצור לרגע ולשאול: מה הוא אושר? ובאופן ספציפי: כיצד הורים מגדירים אושר עבור ילדיהם?
כל ההורים בעולם יגידו שהם רק רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים, אבל למעשה הם מתכוונים בכך, שהם רוצים שהילדים שלהם יהיו מוצלחים!
ומכיוון שלרוב האנשים יש חיווט בין הצלחה לאושר, כל ההורים למעשה רוצים שילדיהם יהיו מוצלחים, אבל על פי הקריטריון של ההורים עצמם!
עבור הורה אחד, הצלחה המביאה לאושר, משמעה הקמת משפחה מבורכת בילדים; עבור הורה אחר, הצלחה משמעה עושר חומרי, תואר אוניברסיטאי או אפילו השתייכות לקבוצה דתית מסוימת.
אולם בכל מקרה, האמירה של ההורה "אני רק רוצה שתהיה מאושר" – אשר מקושרת למושג ההצלחה, כפי שההורה תופס אותה – גורמת לילד להרבה מאוד לחץ ומרחיקה אותו מאוד מהאפשרות להיות מאושר.
למעשה, אושר הוא חוויה פנימית אשר קשורה בקשר הדוק לאותנטיות. במילים אחרות, אושר קשור ליכולת של האדם לבטא את "טביעת הרוח" הייחודית שלו בעולם ללא עכבות וללא מסכות (בדומה לטביעת האצבע הייחודית שיש לכל אדם).
לכן, אם אנחנו רוצים ילדים מאושרים, אנחנו צריכים לכבד את המסע המיוחד שיש לכל אחד מהם.
בנוסף לכך, עלינו להפסיק לרצות לגדל את ילדינו ב-"בועה של אושר" ולגונן עליהם מפני כל קושי. כי אם נהיה כנים עם עצמנו, החיים הם לא רק "אושר מתוק", אלא יש בהם גם קשיים והתמודדויות, אשר דווקא ההתגברות והלמידה מהם, מזכים אותנו באושר אמיתי, שהוא פרי של התבגרות רוחנית.
התפיסה המסורתית הישנה של ההורות – בדומה לתפיסה של הרפואה הקונבנציונלית – מבקשת להתעלם מן הכאב ולהשתיק אותו על ידי תרופות. אולם בתפיסה של הורות בעלת מודעות רוחנית, ההתמודדות עם הכאב או הקשיים השונים שילדינו חווים, יעזרו להם להיות מי שהם אמורים להיות באמת.
תפקידנו כהורים, הוא רק להיות לעזר בדרך בה הם הולכים ולסייע בידם לגדול ולהתפתח, דרך השיעורים השונים שהחיים יזמנו להם.
הדיבר השישי: באופן בלתי מודע, ילדינו לוקחים על עצמם קשיים, כדי לעורר אותנו לתיקון
כאמור בדיבר מספר שתיים, למדנו שגלגול נשמה אינו דבר מקרי ומכאן גם ניתן להסיק שבינינו לבין ילדינו קיימת ברית.
מה היא ברית ומה ההבדל בינה לבין התקשרות חוזית?
בניגוד לחוזה, בו כל אחד משני הצדדים יכול לקום ולעזוב אם הוא אינו מרוצה, בברית המצב הוא שונה.
כי במקום שבו נכרתת ברית, אם אחד משני הצדדים אינו מאושר, מתוקף הברית גם הצד השני אינו יכול להיות מאושר והוא גם אינו יכול לקום ולעזוב את האחר.
בברית, שבין הילד להוריו, האמירה הלא מודעת של הילד היא: "אמא/אבא, אני לא יכול להתקדם בחיי אם אתם לא במקום שלכם, לכן אני אציב לכם מראה כדי שתתעוררו, גם אם זה יהיה כרוך בסבל שלי."
וכך קורה שילדים לוקחים על עצמם – באופן לא מודע – מחלות, בעיות לימודיות או חברתיות, כדי להוות מראה לתיקון שההורים צריכים לעשות!
רובם המוחלט של ההורים אינם מודעים לכך ולכן מנסים לפתור את הבעיה של הילד, במנותק ממצבם.
הורים מוכנים לשלם הון תועפות על החינוך והבריאות של הילדים שלהם; אבל הם לא מבינים שאי אפשר להתייחס לשום דבר שקורה לילדים שלהם, במנותק ממה שעובר עליהם. הם גם לא שומעים את הקריאה של ילדיהם להתפתח מבחינה רוחנית ובכך גם להפוך להורים טובים יותר.
אז הנה תרגיל שנקרא תרגיל המראה, אשר הורים לילדים יכולים לעשות בינם לבין עצמם, כאשר הילדים שלהם נמצאים במצוקה בריאותית, חברתית או לימודית.
זהו תרגיל שדורש אינטואיציה (אבל אם הגענו עד הלום בקורס, התודעה הרוחנית שלנו אמורה להיות מפותחת מספיק, כדי להתחיל להקשיב לאינטואיציה שלנו).
הנה שלבי התרגיל:
- עליכם להתמקד באחד מהילדים שלכם שיש לו קושי מסוים (אם ישנם ילדים נוספים במשפחה שסובלים מקשיים, יש לעשות את התרגיל עבורם בהזדמנות אחרת).
- האם משהו מהקושי הזה, שייך אליכם באופן ישיר? למשל: הילד כל הזמן כועס והוא משקף לכם כמראה את זה שאתם כל הזמן כועסים. או שהוא קשור אליכם באופן עקיף? למשל: הילד סובל מדחייה על ידי חבריו בבית הספר, בגלל שאתם דוחים את בן או בת הזוג שלכם או אפילו דוחים את הוריכם.
(זכרו שהפענוח העקיף, תמיד דורש יותר אינטואיציה!)
- האם משהו מהקושי הזה שייך, בעיניכם, לבן הזוג שלכם באופן ישיר? למשל: הילד סובל מעודף משקל וגם האבא. או עקיף? למשל: הילד טוען שהוא מתקשה בבליעה – למרות שהרופאים טוענים שאין לו שום בעיה רפואית – כאשר למעשה הוא מראה לאמא, אשר מתקשה לבטא את מה שעובר עליה.
- האם הקושי הזה שייך באופן ישיר או עקיף למרחב שביניכם? (זוכרים את המרחב המזוהם שבין בת או בן הזוג שלכם משיעור תשע? זה שהילדים שלנו כל הזמן מצלמים?)
- תתחילו לעבוד ולתקן את מה שהילד שלכם מראה לכם.
- בבוקר כשאתם קמים או בערב לפני שאתם הולכים לישון, דמיינו אותו לנגד עיניכם, חייכו אליו והודו לו על שהוא דוחף אתכם לגדילה.
זהו תרגיל שיכול לחולל ממש ניסים עבור ילדיכם! למרות שהאינטלקט והרגשות יטילו בו ספק.
יחד עם זאת, חשוב שההורים לא יחושו אשמה על כך שהם אינם מושלמים ולכן ילדיהם מציבים להם מראות.
מודעות רוחנית בהורות, היא תהליך שלא מסתיים לעולם והילדים שלנו אינם מבקשים הורים מושלמים, אלא הורים שנמצאים בתהליך מתמיד של השתלמות.
הדיבר השביעי: הילדים שלנו הם לא הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו
אם תשאלו את רוב האנשים שהקימו משפחה: "מה הוא הדבר החשוב ביותר בחיים שלכם?" הם יענו ללא כל היסוס: "הילדים שלי!"
אולם כפי שכבר ראינו בשיעור מספר שבע, לשים את הילדים שלנו בראש סדר העדיפויות, יהיה למעשה עבודה זרה העומדת בניגוד לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָי."
בואו ניזכר כאן רק בעיקרי הדברים שכבר למדנו:
"אלוהים אחרים" אין משמעו רק אלילים ופסלים, אלא למעשה כל דבר, אשר אדם נותן לו את החשיבות הגדולה ביותר בחייו ויונק ממנו את כוחו.
אצל אדם אחד זה יכול להיות הכסף, אצל השני מעמד חברתי או מקצועי, אצל השלישי מראה חיצוני ואצל הרביעי זה יכול להיות, הילדים.
כבר אמרנו שהילדים שלנו לא באו להגשים את החלומות שלנו ולמלא את הריקנות שבתוכנו. לכן, אם אנחנו ניזונים מהם ויום אחד הם פשוט רוצים ללכת לדרכם, אנחנו עלולים להתחיל לעשות עליהם מניפולציות על מנת שלא נישאר לבד, או לחלופין, לחוות את תסמונת "דיכאון הקן המתרוקן".
אם הילדים שלנו נמצאים בראש סדר העדיפויות שלנו וחס וחלילה קורה להם משהו, אנחנו עשויים ממש להתמוטט; וייתכן ואף לא נוכל להגיש להם עזרה, כי הפכנו אותם למקור הכוח וההזנה שלנו, במקום להיות ניזונים מהמקור ולקבל את הכוח ישירות מאלוהים.
הדיבר השמיני: לילדים שלנו יש את הזכות וגם את החובה לבדוק את כל מה שקיבלו מאיתנו
התפיסה הרווחת של ההורות, דוגלת בכך שהילדים צריכים להמשיך את המסורת שקיבלו מהוריהם ולהעביר אותה גם לילדיהם, מדור לדור.
אולם, כפי שכבר הסברנו, ילדינו אינם הרכוש שלנו וברגע שהם יוצאים מחיק הילדות, יש להם בחירה חופשית ומוטלת עליהם גם החובה לעשות בה שימוש, אם ברצונם להפוך לבני אדם במלוא מובן המילה.
לכן, אנחנו חייבים להעניק לילדים שלנו את הזכות, לבדוק בעצמם ובאופן אובייקטיבי, את כל מה שהם קיבלו מאיתנו. כמו למשל: ההשתייכות לדת מסוימת, חובת השירות הצבאי והנאמנות הלאומית, היחס למדע ולקבלת טיפול רפואי כזה או אחר ועוד.
עלינו לאפשר להם לבחור את מה שנכון, מתוך התנסות אישית ולא מתוך צייתנות עיוורת.
הדיבר התשיעי: מגיל הבגרות אנחנו לא חייבים לילדים שלנו דבר
על פי חוקי הבריאה, ברגע שאדם מגיע לגיל בגרות, הוא צריך לעמוד על רגליו והוריו אינם חייבים לו עוד דבר.
הם לא חייבים לאפשר לו לגור איתם לנצח ולהמשיך לסדר לו את החדר, לכבס את בגדיו ולהגיש לו את ארוחותיו.
הם לא חייבים להעניק לו עזרה כלכלית ולקנות לו דירה כשהוא מתחתן – ואם אינם יכולים לעשות זאת, לחוש אשמה על כך שהם אינם הורים טובים.
הם לא חייבים לשמור על הנכדים, מתי שהילדים שלהם דורשים זאת.
והם גם לא חייבים להשאיר להם ירושה, לאחר מותם.
כל מה שהורים נותנים לילדיהם הבוגרים, הוא בגדר מתנה.
זה יגרום לילדיהם להכיר תודה על מה שהם מקבלים וגם יעזור להם להיות יותר יצירתיים ועצמאיים.
להורים, זה יאפשר להמשיך את מסע ההתפתחות שלהם, שאינו אמור להסתיים רק בגלל שבחרו להיות הורים.
הדיבר העשירי: עלינו לשאוף ולהתפלל לקשר נשמתי עם ילדינו
הדבר הנפלא ביותר שיכול להתרחש להורים בעלי מודעות רוחנית, הוא שיום אחד, ילדינו לא יהיו קשורים אלינו רק בקשר ביולוגי, אלא גם בקשר רוחני.
זהו מצב שבו גם אנחנו וגם הילדים שלנו, נמצאים בתהליך עמוק של התפתחות רוחנית משותפת, והמפגש והשיח בינם לבינינו, נוגע ברובדי הקיום הכי עמוקים שלנו.
לסיכום:
הורים אשר חיים את "עשרת הדיברות למודעות רוחנית בהורות", הם הורים המבינים את החשיבות העצומה של התפתחות התודעה הרוחנית שלהם.
זאת כדי שיוכלו להיות "כוכב הצפון" אשר ילדיהם נושאים אליו את מבטם כאשר הם יוצאים לדרכם והוא יוכל להאיר את מסלולם, גם בלילות החשוכים ביותר.