בצעירותי, אהבתי שירה וריקוד – ואפילו חשבתי לפתח את האהבה הזאת לכדי מקצוע – אבל היה בתוכי משהו שבער יותר מכל אהבה או תשוקה ארציים: הייתה זאת השאיפה מעלה, המבקשת לדעת את המשמעות הגבוהה של החיים ולחוות את קרבת אלוהים.
הכיסופים האלו היו כה לוהבים בתוכי, עד שהם ניתבו את כל הבחירות בחיי וכך גם את גורלי.
כך יצאתי למסע חיפושים ארוך, שכלל צלילה במעמקי הדת היהודית – בעיקר בתלמוד ובחסידות – וחקירה של זרמים בפסיכולוגיה, של תורות פילוסופיות וגם של שיטות שונות בניו אייג' (בזמנו, הספרייה הפרטית שלי לא הייתה מביישת ספריה ציבורית…).
אולם כל החיפושים האלה – שארכו יותר מעשור – לא הובילו אותי למצוא את התשובות לשאלות הגדולות של החיים וגם לא אל קרבתו של אלוהים.
הם לא הובילו לכך, כי כל הדרכים בהן ניסיתי ללכת, הגיעו – בשלב זה או אחר – למבוי סתום בהיותן מלאות בפערים ובסתירות.
למשל: בעולם הדתי מדברים על השגחה פרטית. על אבא, שלפעמים אוהב ולפעמים כועס. אבל איזה מן אלוהים זה? הוא דומה יותר לאבא קריזיונר – שלא לומר מתעלל – שיום אחד מלטף וביום השני, מחטיף מכות רצח ואז צריך להתחנן בפניו עם דמעות בעיניים: "אבא, אבא עד מתי? עד מתי? רחם עלינו!"
זה אבא, שהביא עלינו את השואה, כדי שמדינת ישראל תוכל לקום???
אבא שאוהב רק את הילדים היהודים שלו ומייעד את הילדים האחרים שלו ("הגויים"), להיות משרתים של הילדים המועדפים? בקיצור, אבא גזעני???
כמובן שכל זה לא יכול להוביל לקרבת אלוהים, משום מי שמחזיק בתפיסות מעוותות כאלה של האלוהות, אינו בעל תודעה רוחנית בוגרת, אלא נמצא אך ורק בתודעה רגשית, המאופיינת בתקוות-שווא ילדותית.
מה זה תכל'ס תקוות-שווא ילדותית? זה לקוות שכל צרותינו יתנדפו בגאולת אקספרס, מבלי שאנחנו ניקח אחריות.
בפילוסופיה, מצאתי הרבה התפלספויות של האינטלקט ובפסיכולוגיה משהו דומה. כלומר, "חפירות" של האינטלקט בעולם הרגשות, אשר לעולם אינן מביאות להתרוממות רוח, כי הרוח בכלל לא נוכחת בהם. להפך, היא מדוכאת בהן באופן שיטתי.
את כל מה שקראתי וחקרתי, במה שנקרא שיטות הניו אייג', ניתן לסכם במשפט אחד: ביצה טובענית של רגשות דביקים, הגורמת לרוח לשקוע בתרדמת מוות.
הזרם הזה – ממש כמו דת חדשה – זוכה להצלחה כה גדולה ברחבי העולם, משום שהוא מעניק לבני האדם בדיוק את מה שהאגו שלהם הכי אוהב: התעלמות מכל מה שהם צריכים לתקן בעצמם ובמקום זאת ניפוח היהירות העצמית, עד לכדי הפיכתו של האדם עצמו לאלוהים! (מכירים את זה?: "אתם הבורא!" "אתם הבריאה!" "אתם אלוהים!" "אלוהים זקוק לכם, כדי לחוות את עצמו!")
אבל אז – זה היה לפני עשרים וחמש שנה – מצאתי את הספר "באור האמת – המסר של הגראל".
ביצירה מושלמת זו – שיכלה להגיע אלינו רק ממרומי המרומים – אין שום סתירה ושום פער, אלא דרך סלולה המובילה את האדם, הבוחר לצעוד בה, היישר אל קרבת אלוהים!
שם הבנתי ש: "אלוהים אינו מתערב ישירות בכל הדאגות הקטנות והגדולות של בני האדם, במלחמות, בסבל ובכל מה שארצי! מראשית הבריאה, הוא שזר ביצירתו את חוקיו המושלמים, הפועלים מעצמם ומבצעים את מלאכתם ללא דופי. כך, הכול מתגשם בדיוק מוחלט, מתממש תמיד באותו האופן ובכך נמנעת כל אפשרות להעדפה או קיפוח וכל אי צדק הופך לבלתי אפשרי." (המסר של הגראל, פרק 58, גורל).
(יצירה זאת נלמדת בתוכנית ההכשרה של בית הספר והיא מבוססת על גרסת 1941 שהשאיר המחבר לפני מותו. חשוב לציין זאת, כי יש גרסאות אחרות בתרגומים קלוקלים שמסתובבות גם בישראל, כמו גם ארגונים אחרים בעולם, שמעוותים את דבריו. כל אלו עושים נזק רב – בדיוק כפי שהכנסייה עיוותה את דבריו של ישוע – ולעלמא אין כל קשר אליהם!)
דרך היצירה זאת, יכולתי להבין ולחוות, מדוע האינטלקט והרגשות, לא יכולים להגדיר את המהות שלנו כבני אדם, שכן הם פועלים רק ברובד הארצי והחומרי ולכן לעולם לא יוכלו להוביל להתעלות.
את זה יכולה לעשות רק הרוח, שכן המקור שלה הוא מעבר לעולם החומר והיא שייכת לנצח.
אומנם האינטלקט והרגשות, היו אמורים להיות כלי עבודה וביטוי לרוח, אולם במקום זאת, הם הפכו לתודעות עצמאיות, שמדכאות באופן שיטתי את הרוח.
כך נוצר האגו: כלא המטריקס הפנימי.
הדיכוי והעיוות הזה, התחילו לפני מאות אלפי שנים והם מתוארים בתורה כקוד: אכילת פרי עץ הדעת.
התיקון לכך, הוא שחרורה של הרוח לצורך התפתחותה וזה בדיוק מה שנדרש מאיתנו כבני אדם, בתקופה בה אנו מצאים עתה. תקופה שהנביאים כינו בשם: אחרית הימים.
למה !LET MY SPIRIT GO כל כך קריטי דווקא עכשיו?
הנה כל התשובה על רגל אחת: הרוח יורדת ומתגלגלת בגוף ארצי, כזרע לא מודע, במטרה להתפתח ואז לחזור בחזרה אל הספירה הרוחנית – גן עדן – כרוח בעלת מודעות.
אחרית הימים, הוא פרק הזמן האחרון שנותר לרוח כדי לעשות את תהליך ההשתלמות הזה. אולם כיוון שכולנו ללא יוצא מן הכלל, התפתחנו בצורה שגויה – כלומר יש לנו אגו גדול ורוח מאד קטנה – הזמן קצר והמלאכה מרובה.
יחד עם זאת, דווקא עכשיו, שהאינטלקט כבר לא יכול להסביר את המציאות המטלטלת שהעולם עובר והרגשות יוצאות מדעתן, דווקא אז, יש לרוח שלנו תקווה להרים את הראש ולצאת סוף סוף לחופשי!
אני יכולה להעיד, שברגע שהרוח מצליחה להתגבר על האגו, התוצאה המיידית היא תחושה מופלאה של אהבת אמת (ששונה לחלוטין מאהבה רגשית).
אז, להבת האהבה לאלוהים הולכת ומתגברת ובאופן טבעי היא מחפשת ערוצים, כדי להעביר אותה גם לרעינו.
לכן, כל פוסט, כל ספר, כל הרצאה, כל קורס וכל הכשרה שאני כותבת ומלמדת, הם למעשה ערוצים, אשר לתוכם זורמת אהבתי לאלוהים.
זוהי אהבה שאינה מבקשת אלא לעזור לעוד מחפשי אמת רציניים, לזכות בחופש, באושר שאינו תלוי בדבר ובכוחה העצום של האהבה, אשר כל אדם יכול לחוות, כאשר הוא זוכה בקרבת אלוהים.