הרבה אנשים משתמשים במונח קארמה, ובהחלט מאמינים שאכן כל מה שאנחנו עושים, יחזור אלינו. לטוב ולמוטב.

קארמה היא מילה בסנסקריט המתארת מחזור שלם, של יחסי סיבה ותוצאה.

במילים אחרות, מדובר באחד מחוקי היסוד של חוקי הבריאה, על פיו לא רק המעשים שלנו יחזרו אלינו – מחר, בעוד כמה שנים או אפילו בגלגול חיים נוסף – אלא אפילו המילים והמחשבות שלנו.

לכן, בהתאם לחוק הנצחי הזה, אנחנו חייבים גם לקבל את העובדה ששום התרחשות במרחב הפרטי או הכללי, אינה יכולה להיות מקרית ולכן אין לנו אף פעם את מי להאשים.

לפיכך, השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו תמיד היא: מה אני צריך ללמוד ולתקן ממה שהגיע לפתחי? ולא לשאול: למה זה מגיע לי? ולחפש אשמים…

לדוגמא: אין לנו מה להאשים את ההורים שלנו בשום דבר, משום שלא התגלגלנו במקרה למשפחה מסוימת. אם נלמד את השיעור – נשתחרר ונוכל להמשיך להתפתח. לעומת זאת, אם נשב שנים על ספת הפסיכולוג ונאשים את ההורים שלנו – שום דבר לא ישתנה.

גם כאנושות וכעם, עלינו להפסיק לחפש אשמים (הממשלה, הערבים, הגויים, הגלובליסטים) ולשאול את עצמנו: מה זרענו לא נכון, שזה מה שאנחנו קוצרים?

כל נביאי ישראל, עסקו בניסיון להוכיח את עם ישראל ולהסביר לו, שמקור הצרות והסבל הבאים עליו, אינן מלכויות תאבות כוח וכסף, אלא מצבו הרוחני והמוסרי הירוד.

אבל עלינו לשים לב שהתיקון שהם ביקשו אינה בחזרה לדת – שזה מה שהרבה אנשים עושים בשעת ייאוש – אלא בחזרה לאלוהים ולחוקיו הנצחיים.

אם נחזור לדברי נביאי ישראל, אנחנו נגלה שדברי התוכחה הקשים שלהם, נאמרים בתקופה בה כל עם ישראל היה דתי ולכאורה שמר על כל ההנחיות של אלוהים.

אבל דת זה דבר אחד. ודברי אלוהים זה דבר אחר.

וכיוון שכל הדתות עיוותו את דבר אלוהים, הנביאים היו צריכים להגיע וליישר שוב ושוב את הדרך.

בואו נקרא ביחד שתי דוגמאות לכך.

אלו דברי הנביא ישעיהו, שפועל באמצע תקופת בית ראשון:

י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם, יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. הָיוּ עָלַי לָטֹרַח. נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ ,הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי. חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה. אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ .יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר."  (פרק א פסוקים 10-20).

(י) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק קְצִינֵי סְדֹם השרים שדומים במעשיהם למעשי אנשי סדום – תשמעו את דבר ה', הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה העם שדומה במעשיהם למעשים שעשו אנשי עמורה – תאזינו לתורת אלוקינו:  (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם; ה' אומר: מדוע אני צריך את הקרבנות הרבים שאתם מקריבים לפניי? הרי עיקר סיבת הבאת הקרבן היא כדי שהאדם יתוודה על חטאו ויחזור בתשובה על ידי הבאת הקרבן, ואתם אינכם חוזרים בתשובה כשאתם מביאים את הקרבן, וממילא הקרבת הקרבן מיותר,  שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים כשם שכאשר אדם שבע, הוא בדרך כלל אינו רוצה להמשיך ולאכול, כך הקב"ה אינו רוצה יותר באילים שמוקרבים לשם קרבן עולה ובחלב של שוורים מפוטמים החלב הוא איבר פנימי הנראה כמו שומן המוקרב על גבי המזבח מכל הקרבנות – גם הקרבנות שאוכלים את בשרם (כקרבן שלמים),  וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי ואני (ה') אינני חפץ בדם פרים, בדם כבשים ובדם עתודים, העתודים הם עיזים זכרים:  (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי כאשר תבואו לראות את פניי בבית המקדש, כאשר אתם תעלו לרגל,  מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי מי ביקש מכם להיכנס ולרמוס את חצרות בית המקדש? מדוע אתם עולים בית המקדש בשלושת הרגלים ונעמדים בחצר בית ה' (שם מותר גם לאדם שאינו כהן לעמוד) אם אינכם חוזרים בתשובה ומקיימים את מצוותי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא אל תמשיכו להביא מנחות ללא תועלת, הרי אני (ה') אינני רוצה במנחות אלה וממילא אין בהבאתם תועלת,  קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי הקטרת המנחה מתועבת בעיניי, אני (ה') אינני רוצה בקטורת העולה מהקטרת המנחה, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת גם בראש חודש וגם בשבת, קְרֹא מִקְרָא וגם בימי המועד שאתם קובעים, גם בחגים,  לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה (גם בראש חודש, גם בשבת וגם בחגים) אינני יכול לסבול את מחשבות השקר שאתם חושבים בשעה שאתם נאספים לבית המקדש.

הנביא אומר שבימים שבהם מקריבים קרבנות רבים (ראש חודש, שבת וחגים), הקב"ה כביכול אינו יכול לסבול את הקרבנות המוקרבים, משום שבני ישראל חוטאים, וממילא אין קרבנותיהם רצויים: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי אני (ה') שנאתי את הקרבנות שאתם מקריבים בראשי חודשים ובמועדים,  הָיוּ עָלַי לָטֹרַח  הקרבנות שאתם מקריבים בראשי חודשים ובמועדים, היו עליי למשא כבד. הנביא אומר שהקב"ה כביכול אינו יכול לשאת את הקרבנות שבני ישראל הקריבו לפניו בראשי החודשים ובמועדים; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא אני (ה') כביכול יגע מלשאת את הקרבנות שאתם מקריבים לפניי בראשי חודשים ובמועדים; (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם אני (ה') אעלים את עיניי מכם בשעה שאתם תפרשו את כפיכם ותתפללו לפניי. הנביא אומר שהקב"ה יתעלם מתפילות עם ישראל, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ גם כאשר אתם (עם ישראל) תתפללו תפילות רבות, תפילותיכם לא יהיו לרצון לפניי ולא אקבל אותם, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (לא אקבל את תפילותיכם) משום שהידיים שלכם מלאים בשפיכות דמים. הנביא אומר שהקב"ה לא יקבל את תפילותיהם של בני ישראל משום שהם חטאו בכך שהם רצחו: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ תתרחצו ותהיו זכים, תחזרו בתשובה,  הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי תסירו את המעשים הרעים שאתם עושים העומדים מול עיניי (מול עיניו של ה') ומקטרגים עליכם (בני ישראל), חִדְלוּ הָרֵעַ תמנעו את עצמכם מלחטוא:  (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב תלמדו להיטיב את מעשיכם.

 דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט תבררו ותחקרו את הדין לפני שאתם פוסקים לטובת אחד הצדדים שבא לדון לפניכם אַשְּׁרוּ חָמוֹץ תיישרו את העשוק, תצילו את האדם שעשקו אותו מיד מי שעשקו, שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה תשפטו את משפט היתומים ותריבו את המריבות שרבים עם האלמנות, היות ובדרך כלל היו עושקים את היתומים והאלמנות: (יח) לְכוּ נָא תזדרזו עכשיו, וְנִוָּכְחָה (תזדרזו) ונברר את הדברים, נברר מיהו החוטא ומה היה חטאו, יֹאמַר יְקֹוָק (תזדרזו ונברר את הדברים, נברר מיהו החוטא ומה היה חטאו) אומר לכם ה' תמיד,  אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ ולאחר שתודו שאתם חטאתם לי, אפילו אם יהיו חטאיכם אדומים כמו חוטים שצבועים בצבע אדום – הם יהפכו להיות לבנים כשלג. הכוונה היא שה' יסלח לעם ישראל על החטאים שלהם, גם אם מדובר בחטאים חמורים, אבל רק בתנאי שעם ישראל יחזור בתשובה,  אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ גם אם החטאים שלכם יהיו אדומים כמו צבע אדום שנקרא "תולע", הם יהפכו להיות לבנים כמו צמר לבן (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת).

הסיבה שהנביא דימה את החטאים לצבע אדום היא משום שצבע אדום הוא צבע חזק וניתן לראות אותו מרחוק: (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם אם אתם (בני ישראל) תרצו לקבל את דבריי, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ (אם אתם בני ישראל תרצו לקבל את דבריי) אתם תוכלו לאכול את מיטב גידולי הארץ: (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם ואם אתם תסרבו לקבל את דבריי ואתם תמרדו בי, חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ואם אתם תסרבו לקבל את דבריי ואתם תמרדו בי) אתם תיאכלו על ידי חרב האויב, האויבים יהרגו בכם, כִּי פִּי יְקֹוָק דִּבֵּר (אם תקבלו דבריי תאכלו את טוב הארץ ואם תמרדו בי תיאכלו על ידי חרב) משום שכך אמר ה' במעמד הברית שבהר סיני (בפרשת בחוקותיי), וממילא ה' יקיים את דבריו:

ריטואלים דתיים מן השפה ולחוץ, כאשר ריקבון שורר בפנימיות – אינם לרצון האל! אומר לנו הנביא ישעיהו ונותן לנו שתי בחירות:

אם נתקן דרכינו – טוב הארץ נאכל. ואם לא – נאכל חרב!

בכל תולדות עם ישראל, לא היו כל כך הרבה תלמידי חכמים שלומדים תורה ומתפללים, כמו בדור שלנו.

אולם תפילותינו אינן נענות ואת הסיבה לכך עלינו לחפש בתוכנו פנימה.

לכן:

אין את מי להאשים – וגם אף אחד גם לא יציל אותנו.

לא הערבים והאיום האירני הם אשמים  – ולא צה"ל יכול להצילנו.

לא הקאבל אשם – והכובעים הלבנים יבואו להציל את האנושות.

לא הגויים אשמים – והמשיח יציל את עם ישראל.

כל מי שדוגל במשוואה של אשם ומציל, הוא נביא שקר!

לעומת זאת, נביאי האמת, תמיד קראו ללקיחת אחריות כי אנחנו האשמים ואנחנו הם אלה שנקראים לתקן את דרכינו השגויות ובכך להציל את עצמנו.

אני רוצה שנקרא ביחד עוד סיפור נוסף מהתנ"ך – הפעם מספר שמואל – אשר מלמד אותנו שיעור דומה:

שפולחן דתי אינו שווה דבר ואינו יכול לעזור לנצח במלחמה, אם עם ישראל אינו מתיישר לפי חוקי האל:

א וַיְהִי דְבַר-שְׁמוּאֵל לְכָל-יִשְׂרָאֵל; וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה, וַיַּחֲנוּ עַל-הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק.  ב וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה  וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה, כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ.  ג וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.  ד וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה צְבָאוֹת, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, עִם-אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס.  ה וַיְהִי, כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּרִעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וַתֵּהֹם, הָאָרֶץ.  ו וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-קוֹל הַתְּרוּעָה, וַיֹּאמְרוּ, מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים; וַיֵּדְעוּ–כִּי אֲרוֹן יְהוָה  בָּא אֶל-הַמַּחֲנֶה.  ז וַיִּרְאוּ, הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ, בָּא אֱלֹהִים אֶל-הַמַּחֲנֶה; וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ, כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם.  ח אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ, מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה:  אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים, הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה בַּמִּדְבָּר.  ט הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים, כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם; וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים, וְנִלְחַמְתֶּם.  י וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי.  יא וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס. (שמואל א פרק ד פסוקים 1-11)

(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל דברי הנבואה של שמואל לכלל ישראל התקיימו, כלומר: הנבואה ששמואל התנבא ששני בני עלי ימותו ושהארון יילקח בשבי התקיימה, והנביא מפרט כיצד נבואה זו התקיימה, וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה עם ישראל יצא למלחמה נגד פלשתים,  וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר עם ישראל הקים את מחנה הצבא שלו במקום שעתיד להיקרא "אבן העזר" (כפי שנראה בפסוקים בהמשך, בפרק ז') וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק הפלשתים הקימו את מחנה הצבא שלהם במקום שנקרא "אפק:" (ב) וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הפלשתים סידרו את חייליהם באופן שהם יוכלו לצאת להילחם נגד בני ישראל, הפלשתים סידרו את הצבא שלהם להתקפה על מחנה ישראל, וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה אנשי המלחמה התפזרו לעמדות הקרב שלהם, והתחילו להילחם,  וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים עם ישראל הוכה על ידי הפלשתים,  וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ הפלשתים הכו בשדה הקרב בערך ארבעת אלפים חיילים מחיילי ישראל: (ג) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה חיילי ישראל חזרו אל המחנה שבו שהו החיילים שלא יצאו לקרב, במטרה להתארגן ולנסות לתקוף את הפלשתים פעם נוספת,  וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל זקני ישראל שאלו: לָמָּה נְגָפָנוּ יְקֹוָק הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים למה ה' הכה אותנו היום וגרם לנו להפסיד במלחמה נגד הפלשתים? הרי אין בנו חטא שבגללו אנחנו אמורים להפסיד במלחמה?  נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נביא אלינו את ארון הברית מהמשכן שבשילה, (הארון בו היו לוחות הברית), וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ הארון יהיה בינינו, בתוכנו, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ (הארון יהיה בינינו) ובזכות זה ה' יושיע אותנו מיד אויבנו, מיד הפלשתים.

הזקנים אמרו שאם יוציאו את ארון הברית לשדה הקרב, ה' ירצה שהארון יחזור למקומו בשלום, ובזכות זה גם שאר מחנה ישראל יחזור אל מקומו בשלום: (ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה חיילי ישראל שלחו אנשים לשילה, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים חיילי ישראל נטלו מהמשכן בשילה את ארון הברית שה' משרה את שכינתו בין שני הכרובים שעליו (הכרובים שנמצאים על הארון, מעל הכפורת). ה' נקרא גם בשם צבאות משום שהוא האדון הן על צבאות של מעלה, על המלאכים, והם על הצבאות שלמטה, האנשים והחיות, וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי בשילה היו שני בניו של עלי,  עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים שני בני עלי באו לשדה הקרב יחד עם ארון הברית, שני בני עלי הם אלה שנשאו את ארון הברית לשדה הקרב, חָפְנִי וּפִינְחָס שמות בניו של עלי היו חפני ופנחס:  (ה) וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֶל הַמַּחֲנֶה כאשר ארון הברית של ה' הגיע אל מחנה ישראל, וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה (כאשר ארון הברית של ה' הגיע אל מחנה ישראל) כל עם ישראל הריע תרועה גדולה לכבוד ביאת הארון,  וַתֵּהֹם הָאָרֶץ הארץ התמלאה בקול המיה, קול התרועה שבמחנה ישראל מילא את כל הארץ עד שהוא נשמע גם במקומות רחוקים מאוד: (ו) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה הפלשתים שמעו את הקול שיצא ממחנה ישראל,  וַיֹּאמְרוּ החיילים הפלשתים שאלו זה את זה:  מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים (החיילים הפלשתים שאלו זה את זה) מדוע יש קול תרועה גדול במחנה ישראל,  וַיֵּדְעוּ לאחר שהפלשתים ביררו את סיבת התרועה, נודע להם, כִּי אֲרוֹן יְקֹוָק בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה (לאחר שהפלשתים ביררו את סיבת התרועה, נודע להם) שארון ה' הגיע אל מחנה ישראל : (ז) וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים חיילי הפלשתים התמלאו ביראה,  כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה (חיילי הפלשתים התמלאו ביראה) משום שהם אמרו שארון ה' בא אל מחנה ישראל,  וַיֹּאמְרוּ חיילי הפלשתים אמרו זה לזה: אוֹי לָנוּ (חיילי הפלשתים אמרו זה לזה) אוֹי וַאֲבוֹי לָנוּ, כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם (חיילי הפלשתים אמרו זה לזה אוֹי וַאֲבוֹי לָנוּ) שהרי במלחמות שנלחמנו נגד עם ישראל בעבר, הוא אף פעם לא הוציא את ארון הברית:  (ח) אוֹי לָנוּ אוֹי וַאֲבוֹי לָנוּ, מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה מי יכול להציל אותנו מיד דבריו של ה', שעושה מעשים תקיפים, אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר אלה הם מעשי הגבורה של ה' שהכה את המצרים בכל המכות על ים סוף, שהטביע את המצרים על ים סוף:

(ט) הִתְחַזְּקוּ (הפלשתים אמרו זה לזה) התחזקו במלחמה! וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים (הפלשתים אמרו זה לזה: התחזקו במלחמה!) ותהיו גיבורים ואמיצים, פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם שמא תפסידו במלחמה ותהיו העבדים של בני ישראל כמו שעד עכשיו הם (בני ישראל) היו משועבדים לכם (ולכן עליכם להתחזק במלחמה), וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם אבל אם תתחזקו ותהיו גיבורים ואמיצי לב, תוכלו להילחם נגד בני ישראל ולנצח אותם (וכך לא תיאלצו להיות עבדים שלהם): (י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים הפלשתים נלחמו נגד בני ישראל, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל עם ישראל הוכה על ידי הפלשתים, וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו כל אחד מחיילי ישראל ברח מהמלחמה חזרה לביתו, וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד המכה בה הכו הפלשתים את מחנה ישראל הייתה מכה גדולה וחזק, וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי במהלך המלחמה נגד הפלשתים נהרגו שלושים אלף חיילים רגליים מבני ישראל, שלושים אלף חיילים שיוצאים למלחמה ברגליהם (חיל רגלים): (יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח (בנוסף לחללים הרבים מצבא ישראל) גם ארון הברית נלקח בשבי על ידי הפלשתים, וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וגם חפני ופנחס שהיו בניו של עלי, נהרגו במלחמה.

עם ישראל חושב שאם יש בידיו את ארון הברית, הוא ינצח במלחמה.

אולם פולחן אינו אלא צביעות, כאשר ישנו ריקבון מוסרי.

החטא הוא השורש לכל פורענות.

גם היום אנחנו עשויים להפסיד במלחמה, אם לא יהיה לנו חוסן מוסרי!

ניתן לסכם את כל תולדות עם ישראל במשפט אחד:

מפני חטאינו גלינו מארצנו.