חגית רבי

הרבה פעמים אני שומעת, אפילו מתלמידיי הקרובים, את הטענה: “אבל מה כבר אנחנו יכולים לעשות כדי לתקן את העולם הזה? איך לוחמי אור מעטים, יכולים לנצח את החושך רב הכוח והעוצמה?” אחרים, אופטימיים יותר, מסתפקים בתיקון עצמי ובהשפעה על מעגלים מצומצמים. במאמר הזה, אני רוצה לחשוף ולהסביר כיצד מספר קטן יחסית של צדיקים וצדיקות בעולם,

לעילוי נשמת אבי נפתלי רבי ז”ל. ראש השנה (וגם יום הכיפור) אינם חגים שתלויים בזיכרונות היסטוריים של עם ישראל. אלו ימים בהם נקרא כל אדם, להתייצב מול אלוהיו לחשבון נפש אישי ואינטימי ולשאול את עצמו: האם מילאתי את תפקידי הייחודי בעולם? מזה שנים רבות, כשמגיע הזמן המיוחד הזה, אני מתכוונת ברוחי, לכמה מושגים המצויים בתפילת

מי לא חווה, לפחות פעם בחיים, את התחושה של חוסר מוצא ותקווה? של הימצאות בבור עמוק אליו אף קרן אור לא יכולה לחדור? ואולי אפילו את המחשבה שכבר עדיף למות? את כל התחושות האלה אנחנו מכנים במילה אחת: דיכאון. במאמר קצר זה אני רוצה לתאר בקצרה את שתי התפיסות העיקריות המוכרות לטיפול בדיכאון ולהרחיב על

לפעמים, החיים יכולים להיות קשים מאד: מוות, גירושין, מחלה קשה, תאונה ופיטורין, עשויים להקיש על דלת ביתנו ללא התרעה ולנתק אותנו באחת מהתודעה היומיומית ומהכלים שבדרך כלל יש בידינו לפתרון בעיות. מול משבר גדול בחיים, רוב האנשים עשויים לגלות שהכאב מאיים להטביע אותם למצולות מהן אין דרך חזרה. פאולה (שם בדוי) הגיעה למפגש אישי איתי