כוחם של כל נביאי ישראל בתקופת בית ראשון, לא הספיק על מנת להחזיר את עמם לדרך הישר ובכך למנוע את חורבן הבית וגלות בבל.

נוכח כישלון זה, האור הכין תוכנית חירום, על מנת לעזור לעם ישראל — בפעם האחרונה — לחזור לייעודו כעם נבחר, האמור להפיץ את תוכנית האור אל האנושות כולה.

הנביאים מקבלים את הידע אודות תוכנית גאולה זו, ומכריזים על בואו של אדם, אשר כוחו יהיה חזק משלהם — כלומר שהוא יהיה בעל כוח אלוהי ולא רק בעל כוח רוחני כפי שהיה להם — המשיח.

OOOOO

אני מזמינה אתכם לחזור איתי בזמן, בערך לשנת 0 לספירה ולהקשיב לסיפורו האמיתי של המשיח ישוע, על פי חוקי הבריאה.

באותה תקופה, עם ישראל היה משועבד למלכות רומא ומצבו הרוחני הלך והידרדר.

אולם דווקא סבל השעבוד — כמו בזמן שיעבוד מצרים — מאפשר לקבוצה קטנה בתוך העם הזה, לשמור על גחלת הכיסופים אל האור ולכן — בהתאם לחוק המשיכה בין המינים הדומים — המשיח היה חייב להתגלגל בקרב עם זה.

המסר שלו, היה אומנם מיועד בראש ובראשונה עבור עם ישראל, משום שבהתאם להתפתחות הרוחנית באותה תקופה, הוא היה העם בעל הפוטנציאל הגבוה ביותר בכדי לקבל ולהבין אותו; אולם הוא לא נועד רק עבורו, אלא — על פי תוכנית האור — עם ישראל היה אמור להפיץ את ״המסר של אלוהים״ לעמים אחרים, אשר דרכו, גם הם היו יכולים להגיע לבגרות רוחנית.

OOOOO

ישוע היה פרי אהבתם של מרים — אשר הוכנה למשימה זו במהלך גלגולים רבים — וקְרֵיאוֹלוּס, אביר רומאי אצילי מן המעמד הגבוה ביותר.

פרי אהבה, שלא יכולה הייתה להתגשם בעולם דאז.

ישוע לא יכול היה להיוולד לבתולה שהרתה מרוח הקודש, כי על פי חוקי הבריאה, לא ייתכן שתהיה הולדה של גוף אנושי, מבלי שקדמו לכך יחסי אישות!

אלוהים היה חייב לפעול בניגוד לחוקים שלו עצמו, אילו זאת הייתה האמת, אולם את זאת הוא אינו יכול לעשות, משום שהוא מושלם ממש מבראשית וכך גם הרצון שלו, הטמון בחוקי הבריאה.

מי שעדיין מעז לחשוב אחרת, מטיל ספק בשלמות זו ולכן, בסופו של דבר, גם מטיל ספק באלוהים! משום שאלוהים ללא שלמות — כלומר אלוהים שפועל באופן שרירותי — לא יהיה אלוהים.

מעבר לכך, הסיפור הדמיוני על מרים הבתולה, גרם למיליוני מאמינים נוצרים לתפיסת מיניות מעוותת.

מחד, כמרים המדכאים את מיניותם והיא מתפרצת בסטיות נוראיות כגון פדופיליה; ומאידך, זוגות נשואים בעלי תסביכים בכל הנוגע למיניות, כיוון שאם התעברות ללא רבב חייבת להיות מרוח הקודש, הרי שכולנו הגענו לכאן בחטא.

האם ישוע הטיף אי פעם לנזירות או לפרישות מינית? לא!

(כפי שבשום מקום, הוא לא הטיף לפולחן-מריה, עבור אימו הבתולה!)

הוא מעולם לא עשה זאת, שכן מיניות הינה דבר טבעי ולכן חלק מחוקי הבריאה, שהם גם חוקי הטבע.

טוהר שייך לאהבת אמת בין איש ואישה ולא להתנזרות ממין; והורתו של ישוע אכן הייתה בטוהר, שכן בין מריה לקְרֵיאוֹלוּס הייתה אהבה אמיתית, למרות שחוקי ההלכה היהודית לא היו נותנים לה תעודת כשרות.

לאחר שקְרֵיאוֹלוּס בושש לחזור ממשימה — אשר ניתנה לו בצו הקיסר אוגוסטינוס — כדי לקחת את מרים אהובתו לרומא; היא נישאה בלית ברירה ליוסף — נגר יהודי, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות.

יוסף אהב אותה והסכים לקחתה לאישה, על אף שידע את האמת.

הוא אימץ את ישוע לבן והיה לחברו הטוב ביותר, עד סוף ימיו.

הלילה בו נולד ישוע, באורווה בבית לחם, היה לילה מקודש בו שירת הודיה מלאת-שמחה, השתפכה דרך כל ספירות הבריאה.

מה הפך את הלילה הזה לאירוע יחיד במינו בתולדות האנושות?

הבה נסביר זאת, אולם זהו הסבר שהאינטלקט — המוגבל לזמן ולמרחב — לעולם לא יוכל לתפוס.

לכן, עליכם לפתוח את הרוח שלכם, כדי לתפוס, ולו חלק קטן, מגדולתו של אירוע זה.

אלוהים, פועל בבריאה באמצעות שני כוחות: אהבה וצדק.
השילוש הקדוש הינו:
אלוהים, אהבה וצדק.
אלוהים האב — משמע הבורא.
אלוהים הבן — משמעו האהבה.
ורוח הקודש — מושג שרבים שברו את ראשם בניסיון להבין את משמעותו — משמעו הצדק.

בניגוד לכל בני האדם — כמו גם כל הנביאים והשליחים הגדולים — אשר מוצאם מן הספירה הרוחנית, המקור של ישוע, הוא מתוך האלוהות עצמה!

ישוע הוא התגלמות האהבה האלוהית בגוף אדם ולכן הוא נקרא בן־האלוהים!

זוהי גם משמעות הנבואה של הנביא מיכה, כי המשיח ייוולד בבית לחם ומקורו באלוהות עצמה:

“וְאַתָּה בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה, צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם” (מיכה ה:1).

(על ההתגלמות האלוהית הנוספת בגוף אדם של רוח הקודש, כלומר של הצדק האלוהי — נגיע בהמשך דברנו).

באותו לילה מקודש, בו כל הבריאה פצחה בשירת הללויה, רוב האנושות לא שמעה אותה.

מלבד הכוכב הזוהר שנראה בשמיים, אף אחד מבני האדם עלי אדמות, גם לא ראה את מלאך אדוני, נושא־הבשורה מן האור ואת צבאות האור אשר הקיפו אותו.

איש לא ראה ולא שמע דבר מכל זאת, חוץ מכמה רועים שנבחרו עבור מטרה זו, אשר בשל היותם אנשים פשוטים, בעלי קרבה אדוקה לטבע, הם הפכו באופן זמני לבעלי ראיה ושמיעה על חושית, כדי שיוכלו להעיד על הבשורה, בפני יתר בני האדם.

ובשורות גדולות עלי אדמות, לעולם לא יכולות להתרחש בדרך אחרת, אלא דרך מעטים אשר פותחים את עצמם לכך, דרך הענווה שלהם. (דוגמא נוספת לכך היא משה, אשר באופן לא מפתיע, גם היה רועה).

לצפות שבשורת המשיח תגיע במופע זיקוקי דינור שכל דיכפין יכול לזהות בקלות — הינה בקשה ילדותית, ששוב מבקשת לבטל את החוקיות שבבריאה; שכן כל מסר שניתן מן האור, דורש כלי תודעתי מתאים, כדי שניתן יהיה לקבלו.

ברגע הלידה, זיהו מרים ויוסף את הכוכב כהגשמת הנבואות ויוסף אף הסתיר את פניו, כי נרעד עמוקות.

שלושה מלכים, אכן מצאו את דרכם אל האורווה והעניקו לרך הנולד מתנות ארציות. אולם הם לא זיהו במלואה את הקריאה הגבוהה שלהם, שהייתה להגן על הילד ולסלול את דרכו עלי אדמות באמצעות עושרם, כך שלא יאונה לו כל רע במהלך הגשמת משימתו.

(קריאה, שהינה שרירה וקיימת גם היום, עבור אנשים שהתברכו בעושר חומרי ואמורים להשתמש בו כדי לעזור לשליחים, במלאכת ההתעלות של פלנטה ארץ).

ישוע גדל והיה לילד יפה תואר ואצילי בעל עיניים כחולות, עור בהיר ורעמת תלתלים בלונדיניים.

שנות ילדותו הראשונות עברו עליו במצרים, לאחר שאימו ביקשה מיוסף להתרחק מנצרת, בה התלחשו הבריות על כך שהילד, לא דמה במראהו, לא לאימו וגם לא לאביו…

בחיי היומיום של העבודה ודאגות השגרה, נשכח משניהם הזיכרון של הכוכב הזוהר, בעיקר משום שבשנות ילדותו ישוע לא עשה ניסים — כפי שהאגדות מייחסות לו — אלא התנהג בטבעיות כשאר הילדים.

אולם, תכונה אחת אפיינה אותו מגיל צעיר: הרצון לעזור לבני האדם.

כשנשאל על ידי יוסף, מה ירצה לעשות כשיגדל, ענה ישוע שלא ירצה להיות תלמיד חכם כמו הפרושים והסופרים — כפי שיכול היה להיות לאור כישוריו — אלא להיות עוזר.

לעזור לכל בני האדם.

לעזור לכל מי ששוגה, תועה בדרכו ומביא על עצמו סבל — כי הוא לא יודע את האמת על אלוהים.

כשיוסף היה על ערש דווי, הוא ראה ברגעיו האחרונים את הצלב והיונה — עליהם נרחיב בהמשך את הדיבור — מעל ישוע, שעמד לבד ליד מיטתו.

הוא נרעד באומרו את מילותיו האחרונות: “ובכל זאת אתה הוא זה!”

אבל ישוע עצמו, לא ידע על כך דבר.

היה בו רק חוסר שקט פנימי מתמיד וכמיהה אל האור, אשר לבסוף דחקו בו ללכת אל יוחנן, עליו שמע שהוא מפיץ תורה חכמה ומטביל בנהר הירדן.

יוחנן המטביל היה גלגול של אליהו הנביא. קרוב משפחה של ישוע ובן למשפחת כוהנים אריסטוקרטית.

מגיל עשר, הוא קרא את דברי הנביאים אודות הגעתו של המשיח:

הנבואה שהמשיח יכנס לירושלים כשהוא רוכב על חמור (זכריה ט:9).
הנבואה שעם ישראל יבזה וידחה אותו (ישעיהו נג:3).
הנבואה שהמשיח ירפא חולים (ישעיהו לה: 6-5).
הנבואה שהמשיח יגיע לפני חורבן בית שני וימות בשנת 32 לספירה ושאחרי מותו בית המקדש יחרב (דניאל ט: 21-26).

(זו אגב נבואה, שהיהודים לא יכלו להתכחש לה, אבל כיוון שהם התכחשו להיותו של ישוע המשיח, האינטלקט שלהם עבד שעות נוספות והמציא את הרעיון של שני משיחים! כך שלשיטתם, נבואה זו מדברת על משיח בן יוסף, ואילו משיח בן דוד עתיד להגיע).
תפקידו של יוחנן — הקול מן המדבר — היה לסלול את הדרך לבואו של המשיח; כלומר להכין את התודעה לקלוט את בשורת המשיח בן־האלוהים.

כנביא אמת, הוא כמובן לא יכול היה לעבוד בתוך הממסד הרקוב בבית המקדש ובבתי הכנסת; ולכן הוא הפך למטיף לחרטה ולתשובה — בטבע.

על גדות נהר הירדן, הוא הטביל את גופם של האנשים אשר הגיעו אליו, כפעולה סמלית — אשר העבירה להם כוח — לטיהור של נשמתם.

(במאמר מוסגר חשוב לציין, שהטבלה הינה פעולה שלא כל אדם — אשר מונה לכך על ידי ראשיה הארציים של הכנסייה — יכול לערוך, באופן בר תוקף).

למטרה זו נדרש אדם, שיש לו חיבור עם האור!

רק אדם כזה מסוגל להעביר את כוח האור.

אולם, יכולת זו אינה נרכשת באמצעות לימודים ארציים או מינוי לתפקיד על ידי הכנסייה, אלא זוהי מתנה משמיים המוענקת אך ורק על ידי האור!

וגם זה יכול להתרחש רק בהתאמה מוחלטת לחוקים, כאשר אדם זה הכין בתוכו את הקרקע הטהורה, לקבלת הברכה מאלוהים.

לכן טקס ההטבלה — כפי שהוא נערך היום בכנסיות השונות — אינו אלא טקס קבלה לחיקו של הממסד הדתי, אבל לא בהכרח לחיקו של אלוהים!

דמותו הכריזמטית של יוחנן — הנביא המטביל — סחפה אחריה מאמינים רבים, אולם גם אויבים לא מעטים, שכן הוא לא חסך את שבט לשונו מן ההנהגה הפרושית ומן הכהונה הצדוקית, אשר את המשתייכים אליהם הוא כינה בשם “ילדי הצפעונים”; כלומר ממשיכי תורת הנחש, אשר ניתק את בני האדם מרוחם והפך אותם עבדים לאינטלקט.

ואז מגיע ישוע לנהר הירדן.

יוחנן מתבונן בו בעיני רוחו ורואה דבר שלא ראה מעולם: אדם טהור לחלוטין. כה טהור, עד שהוא עצמו הרגיש לידו כחוטא!

הוא מתחיל לתפוס שזהו האיש אשר הוא הוכן לבשר על בואו; האיש עליו הוא אמר שהוא יהיה חזק ממנו, ושהוא אינו ראוי אפילו לשאת את נעליו; האיש אשר יטבול את כולם ברוח הקודש ובאש.

ישוע מבקש להיטבל ויוחנן עונה לו: “אָנֹכִי צָרִיךְ לְהִטָּבֵל עַל־יָדֶךָ וְאַתָּה בָּא אֵלַי” (מתי ג:יד).

אבל ישוע מתעקש להיטבל ואז… כשהוא עולה מן המים, מופיעים לצידו שני הסימנים הנעלים, שרק מי שהגיע מן האלוהות קשור אליהם בקשר בל יינתק ולכן גם נושא אותם בקרבו: צלב-האמת חי וקורן בתוכו והיונה מעליו.

הצלב הוא סמל האמת; והיונה היא סמל הרצון האלוהי, רוח הקודש.

צלב-האמת — הנראה בעת הטבלתו של ישוע — אינו מתואר באף אחת מן הבשורות בברית החדשה וכנראה שהסיבה לכך היא עיוות המשמעות המקורית של הצלב, אשר הגיע לאחר צליבתו של ישוע.

צלב-האמת הוא צלב בעל שתי זרועות שוות וכאשר הוא מוקף בעיגול, הוא מסמל את שלושת חוקי הבריאה החשובים ביותר: חוק הכבידה מסומל על ידי הקו האנכי; חוק המשיכה בין המינים הדומים מסומל על ידי הקו המאוזן; והעיגול מסמל את סגירת המעגל של חוק סיבה ותוצאה.

לכן כאשר ישוע דיבר אל תלמידיו ואמר להם:”אִישׁ כִּי־יַחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחֲרָי, יְכַחֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ וְנָשָׂא אֶת־צְלוּבוֹ יוֹם יוֹם וְהָלַךְ אַחֲרָי” (לוקס ט:23).

או כשאמר:
“וַאֲשֶׁר לֹא־יִקַּח אֶת־צְלוּבוֹ וְהָלַךְ אַחֲרָי אֵינוֹ כְדַי לִי” (מתי י:38).

הוא התכוון לצלב האמת; ומשמעות דבריו הייתה, שרק מי שמוכן לעזוב הכול ולהתמסר לאמת, ראוי ויוכל להיות תלמידו.
אין לצלב הזה שום קשר לצלב עליו נצלב ישוע, כלומר הצלב עליו נהגו להוציא להורג אנשים בזמן העתיק!

בהמשך של הרצאה זו, נוכל להבין כיצד עוות הפשע האכזרי של צליבתו של ישוע, לכדי תאולוגיה על פיה מותו של המשיח היה הכרחי על מנת לכפר על פשעי האנושות; ובשל טעות זו, צלב-האמת עוות לצלב הסבל.

הבה נחזור לרגע ההטבלה של יוחנן המטביל את ישוע:
לכל שליח, יש רגע מכונן, בו הוא הופך מודע לשליחותו.
מעמד הסנה הבוער, היה האירוע אשר הסיר את הלוט מעל עיניו של משה וגילה לו את שליחותו.

רגע הטבילה, היה עבור ישוע הרגע בו הוסר הלוט מעל עיניו והוא קלט שהוא אכן בן־האלוהים:
“וְהִנֵּה קוֹל מִן־הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ” (מתי ג:17).

יחד עם זאת, ישוע יוצא למדבר, כדי שההתבודדות תוכל לעזור לו להטמיע את ההכרה בנוגע להיותו חלק מן האלוהות הנצחית.

מרגע ההטבלה, ישוע כבר תפס אינטואיטיבית בתוך עצמו את כוחו האלוהי, אך נדרשו מספר ימים, כדי שהוא יפלס את דרכו — דרך רמות ההכרה הנדרשות — כך שיוכל להיות מוכן לשליחותו הארצית וליישם את הכוח בפועל.

מרגע ההטבלה, נדרשו רק מספר ימים, אשר לאחריהם גם ידיעת חוקי הבריאה — אשר לתוכם ישוע היה חייב להזרים את כוחו — הייתה נפרשת בפניו בבהירות מלאה.

אולם הימים האלה, היו גם נקודת הזמן היחידה, בה לשטן — אשר יודע היטב את החוקים — עוד הייתה יכולת לשכנע את ישוע לעשות מעשה, שהיה מכה מכת מחץ את עבודתו, שכן הוא נוגד את החוקים.

השטן תמיד מפתה, דרך נקודת חולשה שיש לאדם; ונקודת התורפה הגדולה ביותר למתקפה שלו על בן־האלוהים, הייתה טמונה באהבה — שאינה ניתנת לתיאור — של ישוע לבני האדם.

ובמילים אלו הוא ניסה לפתות את ישוע:
“אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה, אֵמֹר לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה וְתִהְיֶינָה לְלָחֶם!” (מתי ד:3)

בשורש הפיתוי של השטן, הייתה התוכנית להשפיע על ישוע — שכבר היה מודע לכוח שניתן לו לחולל ניסים — לעשות מעשה, שאינו אפשרי על פי חוקי הבריאה ולכן בסופו של דבר אנשים היו מתרחקים ממנו ומן המסר שהביא.

בישוע אומנם בערה אש לעזור לבני האדם ועשיית נס כזה, הייתה עשויה למשוך הרבה אנשים אליו — אשר מאז ומעולם מאוהבים באשליה שאלוהים המושלם יבצע מעשים שרירותיים המנוגדים לחוקיו המושלמים בבריאה.

אולם, דווקא החוויה הזאת, עוררה אותו וגרמה לכך שהידע שהיה בתוכו פרץ באותו הרגע, ואז הוא יכול היה לדחות את השטן.

“וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ סוּר מִמֶּנִּי הַשָּׂטָן כִּי כָתוּב לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאוֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד” (מתי ד:10).

לאחר ההתנסות במדבר, מתחיל ישוע במשימת השירות שלו בגליל והבאת תוכנית הגאולה לעם ישראל.