בסמוך לחווה הנטושה נמצאים שרידי בית העבדים הישן, מכוסים בצמחים מטפסים שונים, הנותנים רושם של קבר ענק. הצמחים הירוקים משגשגים סביב הבאר הסמוכה וחוסמים אותה. מהפרדס שהיה בסמוך לאחוזה נותרו רק עצי תפוז ואתרוג מוכי מחלות, לצד עצי חרוב מתנוונים, שפעם היו מצילים על הסוחרים שעברו במקום.

הדממה נקטעה לפתע עם נוכחותה של צעירה היושבת על ספסל אבן שהונח לצד הכניסה הראשית לבית הגדול. היא וארוסה עומדים לקנות את השטח ולהתחיל בו את חייהם המשותפים. שקועה במחשבות, היא מתבוננת בסביבה העזובה וחשה בתוכה את הנוסטלגיה של מי שבילתה את ימיה כאן, בחיים אחרים.

מעל הבית, חלפה להקת תוכי מקאו שנשמעה מכל עבר. הנערה התעוררה מהרהוריה ופנתה למשרתה שהגיע עימה לבקר בבית המוזר: “בנדיטו, מדוע אומרים שהבית הזה מאוכלס ברוחות רעות? ספר לי מה אתה חושב על זה”.

המשרת הוותיק התמהמה מעט כי הנושא לא מצא חן בעיניו. לבסוף, הוא ענה: “בבית הזה נרצח הסבא-רבא של מר פרננדו. גם את, גברת ארמינדה, יודעת את זה”.

הצעירה חייכה והמשיכה: “כן, אני מכירה את סיפור הירצחו של הסבא של ארוסי, פרננדו. לורנסו היה אהוב על כולם ואובדנו גרם לצער רב. אך אני סקרנית לדעת אם אתה מאמין שיש רעשים מוזרים, הנגרמים מישויות רעות השוכנות בחורבה הזאת. הגיעה אליי השמועה שכמה אנשים מתלחששים על כך… חלקם אפילו מספרים שברחו מכאן בגלל הפחדות של נשמות מהעולם האחר”.

“אני, גברתי, איש זקן משבט מקומי המאמין בדברים רבים שמקורם בעולם אחר, שאיננו מסוגלים לתפוס בחושינו האנושיים. כבר חשתי בנוכחות מהעולם שמעבר ולשם כך תליתי בבית תמונה של אחד מהזקנים המוארים שלנו שעברו לעולם הבא. אני מאמין שהוא יוכל לעזור”.

ארמינדה נתנה לדבריו להשפיע עליה. היא נשכבה על הספסל, עצמה את עיניה ונרדמה. למשרתה, בנדיטו, הוקל עם השקט שנוצר בכך. הוא הדליק את מקטרת החרס שלו כדי להסיח את דעתו מהעיסוק ברוחות, שגרם בתוכו לתחושה מוזרה. בינתיים, ארמינדה חלמה חלום חי, פועם, על מציאות במאה שעברה. היא שמעה מישהו קורא לה… זו הייתה היא, רק בגוף אחר, של צעירה העונה לשם ז’נדירה.

קול זיכרון לחש בחלומה: “ראי, ז’נדירה, מה אירע בעבר. בעלך לורנסו – כיום פרננדו, ארוסך – נרצח כאן, במאה שעברה”.

הסצנה שראתה המשיכה כמו סרט. ארמינדה שמעה משק כנפיים ותוכי מקאו מרהיב, אשר תמיד הגיע לברך אותה כשהבחין בנוכחותה, נחת בקרבתה. הוא השרה עליה רוגע ושמחה והיא נזכרה שכבר אז, כז’נדירה, תוכים תמיד ריתקו את תשומת ליבה – בין אם בססגוניותם, קולם, משק כנפיהם או התקשורת הטבעית עימם. אולם התחושה החמימה שהשרה עליה חברה הוותיק, התחלפה לפתע לחרדה עמוקה.

היא ראתה לצדה את המשרתת הזקנה בשם באבא, שולחת אליה מבט אוהב כמנסה להרגיע את גבירתה. ז’נדירה הייתה מודאגת מהעיכוב של בעלה. “מה לורנסו עושה שם בשדות כל כך הרבה זמן? האם הוא לא אמר שהעבדים החדשים שרכש היו מרדניים מאוד, ושהיה אפילו צורך לאיים עליהם בעינויים אם לא יתעשתו? אני יודעת שהם מסוכנים ויכולים להרוג את לורנסו במכות!”

באותו רגע, אך בזמן אחר – דמעות זלגו על פניה של ארמינדה במהלך שנתה, כשחשה געגועים לארוסה פרננדו, שאהבה עצומה הייתה בניהם. עדיין בחלומה, דמותו של לורנסו הופיעה לנגד עיניה בלהט. ז’נדירה חשה רצון עז לברוח מהחווה וקמה בריצה נחושה לכיוון השדות.

ארמינדה, עדיין בחלום, הרימה במהירות ובאופן לא מודע את ידיה בתפילה. ז’נדירה לא הספיקה לעזוב את מפתן הבית, כשנתקלה בכמה מהעבדים שנרכשו לאחרונה רצים לעברה. מבחוץ נשמעו רעשים עזים, פניה נעשו חיוורים והיא קפאה.

באבא לקחה את ז’נדירה ההמומה בפרק כף היד וגררה אותה איתה. זה היה לורנסו ששכב על הרצפה, פניו שותתות דם. עבדי הבית רצו, מבולבלים, צורחים ובוכים. אחד המורדים עצר מול דלת המטבח, בעוד אחרים ברחו לכיוון הנהר.

ברגע אחד, המשרתת הבינה הכול. היא עדיין יכלה לראות את הרוצח, מהסס, מביט לאחור. ז’נדירה, מצדה, ראתה רק את בעלה המדמם. קריאה מיוסרת עלתה מנשמתה: “אל תעזבני, לורנסו!”

בשלב זה של החלום השחור, בנדיטו שהיה לצדה של ארמינדה, נבהל. ‘מדוע הגברת צעקה את שם סבו של ארוסה? איך לורנסו קשור לחלומה הרע? אולי כדאי להעיר אותה…’ תוך משיכת ארמינדה בשמלתה, הוא הצדיק את עצמו:

“הגיע הזמן ללכת, גברתי! האדון פרננדו מגיע ויכעס על משרתך הזקן שנתן לך להתעכב כך!”

עדיין מוטרדת, הצעירה הביטה סביבה והלכה אחרי בנדיטו בלי להשיב, כשהיא רק שואלת: “כמה זמן ישנתי, בנדיטו?”

“מעט מאוד, גברתי הצעירה.”

אחרי שנרגעה וסדרה את בגדיה, משרתה שאל אותה: “מדוע הגברת קראה ללורנסו? לא טוב להזכיר את השם הזה כאן. סבא-רבא של אדון פרננדו, החתן העתידי שלך, נקרא לורנסו”.

הצעירה שתקה. היא לא הכירה את האפשרות לחלומות כה ברורים. כאילו נמשכה לדבר מה, היא הסתובבה לאחור… איך התמונה השתנתה כל כך מהר? איפה התוכי הססגוני שתמיד ליווה אותה בסמוך לשפת הבאר? במבוכה, היא נענעה בראשה. כמובן שלא יכול היה להיות שום תוכי, כי שפת הבאר הייתה מכוסה כולה בסבך של צמחים מטפסים.

הנערה הלכה במהירות, כשהיא משתוקקת לראות את פרננדו, ארוסה, כדי לספר לו על החלום. פרננדו כבר חיכה לה בחוסר מנוחה. כשארמינדה ראתה אותו, היה לה הרושם המושלם שהיא רואה את לורנסו, לא את פרננדו. פניו של החתן נראו לה אחרות, אותן פנים של האיש שנרצח ממש בסמוך לספסל שעליו נרדמה…

מבולבלת, היא השפילה את עיניה, ואז סיפרה לו על התמונות שראתה בחלום.

פרננדו הקשיב לה ומדי פעם חייך לעברה והתבדח על הנושא, אולם משהו מוזר נגע בפנימיותו.

הוא נזכר במשפט ששמע מהתיאטרון המקומי, שיש יותר כוכבים בשמיים ותעלומות בארץ ממה שהוא כה בטוח לגביו.

אחר כך הגיב לאהובתו: “אל תדאגי, יקירתי. בקרוב לא יישאר דבר מהעבר. העבדים המורדים מהעבר, יצטרכו לחפש מקום אחר. החורבה הזאת תיהרס, ובמקומה ייבנו בתים חדשים לעובדים המסורים שלנו. אולי גם אז, בנדיטו לא ירגיש יותר צורך להביא את הקדושים שלו לבית הגדול”.

ארמינדה, חייכה ולחצה בחוזקה את ידו של ארוסה. פחד לא מודע תקף אותה מאובדן פרננדו. מה שווה האהבה כשהגורל מתערב?

בלילה, נחה במיטתה, היא הריחה את ריח פרחי עץ התפוז, ובאוזניה הדהדו קולות ולחישות מהבאר הישנה. חברה התוכי הגדול עדיין היה שם, יושב על שפת הבאר. בדמיונה, הצעירה עדיין ראתה את עצמה יושבת על הספסל, בסמוך למפתן הבית, ליד לורנסו. החלום היה כה ברור, שהיא זיהתה את שני האנשים, כאדם אחד.

למעשה, הייתה זו אותה נשמה, אותו אדם.

עטופה במחשבות הודיה וקורנת מאושר, היא נרדמה שוב. יש דברים רבים בין השמים ובין הארץ שאינה יכולה להבין, אך בסופו של דבר, קשר האהבה החזק ביניהם, השרה עליהם ברכה מיוחדת וגרם להם להתאחד שוב. כך אהבתם ניצחה את הזמן – לורנסו, היה שוב שלה.

סיפור זה לקוח מתוך ספרה של רוזליס פון-זאס, בשם “חוטי הגורל“, המכיל סיפורים שחושפים את ההקשרים הרחבים בין העבר, ההווה והעתיד ועוזר להגיע להבנה שכל מה שנזרע – זה מה שנקצור.

רוצים להעמיק עוד?
“אדם חדש. עולם חדש”: סדרה חינמית של הרצאות העוסקות בנושאים אקטואליים מזווית של ידע גבוה של חוקי הבריאה.