מהזווית של התודעה הרוחנית, יום ההולדת – כפי שהוא נחגג מזה עידנים בכל התרבויות – הוא יום מוזר ביותר…
למה?
משום שזה יום, שבו ניתן לאגו ההיתר, לחשוף את מה שהוא היה רוצה שיקרה בכל יום:
להיות במרכז העניינים;
להרגיש מיוחד;
לשים על הראש זר פרחים;
לקבל מחמאות, מתנות ומחיאות כפיים;
בקיצור: לקבל, לקבל ולקבל!
האגו, לא יכול להודות שזה מה שהוא היה רוצה שיקרה בכל יום מימות השנה – כלומר, לשאוב כוח מאחרים, עבור עצמו!
לכן, הוא חייב "לשחק אותה" אדם אוהב ונחמד ולעטות על עצמו מסיכה, שנועדה להסתיר את התשוקה האמיתית שלו – לאישור, להכרה ולשליטה.
אך לאמיתו של דבר, האגו לא יכול לאהוב אף אחד, כי הוא מרוכז אך ורק בעצמו
רק שריד אחד, מהדרך שבה האגו נוהג לפעול ביום יום, עוד נותר ביום ההולדת:
טקס כיבוי הנרות, שבו מובעת משאלה, אבל… בסתר! (כן… האגו תמיד פועל בסתר והוא ממש "ממשלת הצללים" של העולם הפנימי שלנו.)
לעומת זאת, אדם בעל תודעה רוחנית, חוגג את יום ההולדת הארצי באופן שונה לחלוטין, שכן השאלה: "מה באתי לתת לעולם?" – ולא "מה באתי לקבל ולקחת?" – היא הפוקוס שלו, ביום הזה!
"חג" בשפה העברית משמעו "לחוג מעלה" ולכן כל חג – ולא רק חג יום ההולדת – אמור להיות זמן של התעלות רוחנית.
הרוח – ברגע שהיא משוחררת מהלחץ הכובל של האגו – חגה מעלה באופן טבעי, ממש כמו בלון הליום, שעולה לאוויר במהירות, ברגע שמפסיקים לאחוז בו.
ובחיגה הזאת מעלה, הרוח חווה את האושר העילאי, הגלום בציווי ״וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ – הקורא לנו לשים את אלוהים במקום הראשון בחיינו, כלומר: כמקור הכוח היחיד!
כתוצאה מכך, רוח כזאת, גם תדע לאהוב באמת, משום שהיא לעולם לא תראה את האחר כמקור אנרגיה, בדיוק כפי שערפד מחפש למצוץ את הכוח, מכל מי שרק מאפשר לו זאת!
לכן באופן טבעי, היא גם תוכל באמת לקיים את הציווי ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.״
בהזדמנות הזו של יום חג הולדתי, עולה בי תפילה:
אלוהים,
תן לי את הכוח, להעניק את כל המתנות והברכות שזכיתי לקבל – לכל בני האדם, אשר גם רוחם צמאה אל קרבתך.
אנא, הענק לי את הכוח להביא את "דְּבַר אֲדֹנָי" לכל קצוות תבל,
כך שעוד רוחות אדם ימצאו את הדרך לחיים של אושר, שמחה והודיה – כפי שאני זכיתי להם, כאשר מצאתי את דברך!
אמן!